זה היה אחד הביטויים של הקיץ כשהיינו ילדים "אמא, אני הולכת לרחוב לשחק עם חברים." אמא הייתה אחראית לשים כריך חטיפים ולסמן את הזמן לחזור הביתה לארוחת הערב.
אחר הצהריים היה גם שלנו, הילדים וגם הרחוב. לא עכשיו, עכשיו כמעט אסרנו עליהם לשחק ברחוב ואולי זה משהו שהם צריכים להתאושש, לטובתך.
ברור שכולנו התחלנו, משפחות, אזרחים וערים, אבל משהו שמאיים את ההומניזציה ומקשה עלינו מאוד הוא בדיוק שאנחנו מעצבים את הערים שלנו מתוך מחשבה רק על נזילות התנועה בכבישים. מכוניות הן מלכי הרחובות וזו אחת הסיבות שגירשה מהם ילדים.
נכון שלפני שהמשפחות היו רבות יותר ומציאת חברות למשחק בבית הייתה הרבה יותר פשוטה מכפי שעתה לכל היותר יש להן שני ילדים והכי הרבה רק אחת מהן, הרבה יותר מסובך לשחק עם ילדים אחרים. לשחק ברחוב עם שאר הבנים בשכונה?
נכון שלפני כדי לשחק היית צריך להיפגש איפשהו, פיזית, היית צריך ללכת ולהיות ביחד.
עכשיו בזכות (או בגלל) הטכנולוגיה השתנתה. אנחנו יכולים לשחק לבד בבית נגד המכונה, או לבד בבית, אבל עם חברים שאנחנו לא מכירים פיזית אם אנחנו מעדיפים לשחק במצב מקוון, האם זה מספיק מבחינה חברתית?
והגורם האחרון האחרון שלדברי המומחים לוקח ילדים מהרחובות הוא הפחד של הוריהם. יש הטוענים שאנחנו דור של הורים מוגנים יתר, המגדלים מבוגרים חסרי ביטחון ותלותיים בעתיד. אני לא יודע אם זה מוגזם אבל נכון שילדים לא משחקים ברחוב גם בין היתר בגלל החשש שההורים צריכים לעשות זאת.
מה אנו יכולים לעשות כדי לשחזר חללים בערים שלנו, כיצד נוכל להראות לשליטים העירוניים שלנו שאנחנו רוצים שדברים יעשו אחרת?
יוניסף: ערים ידידותיות לילדים
מהעמותה הזו הם עובדים במשך שנים לטעון ולשפר את תנאי החיים בערי ילדים ומתבגרים עם מדיניות עירונית מכבדת יותר בה מפותחים סטנדרטים ותוכניות שבהם נלקחת בחשבון האמנה לזכויות הילד.
ערים שמאזינות לילדים דרך מועצות הילדים, בהן נשמעים ומעריכים את רעיונותיהם, קולותיהם ודעותיהם של ילדים על העיר.זה לא דבר שצריך להפתיע אותנו, לפני מספר חודשים כבר דיברנו על יוזמה של ילדה להקדיש כיכר בעיר שלה לדמות הפליטים מהמלחמה בסוריה.
עם הרעיון הזה של "ערים ידידותיות לילדים" נטען כי כל הילדים מוגנים מפני ניצול, התעללות או אלימות. שיש להם אותן הזדמנויות מעבר למוצאם, דתם, מגדרם, מוגבלותם או רמת הכנסתם. שהם ישתתפו באופן פעיל, שיקבלו שירותי בריאות וחינוך בסיסיים ושיוכלו להסתובב בעיר, להסתובב בחופשיות ובבטיחות ברחובות.
דרך בית הספר: להחזיר את הרחוב לילדים
יותר ויותר עיריות מצטרפות ליוזמה זו המקדמת שילדים יכולים ללכת לבית הספר לבד, בקבוצה וברגל, מבלי שהוריהם יצטרכו לקחת אותם ברכב.
בספרד ישנם כבר "דרכי בית ספר" בעיריות סן סבסטיאן, סביליה, ברצלונה, טרסה, סגוביה, חטאפה וטורלודונז.
מסדרים בטוחים יותר, התנועה בנתיבים אלה מצטמצמת (לפחות בשעות בהן ילדים הולכים לבית הספר ומחוצה לו) והקהילה של העירייה מעורבת: הורים, מורים, ממשלות מקומיות, חברות הובלה וסוחרים באזור שדרכו עוברת מסלול הטיול.
זוהי דרך לילדים לקיים אינטראקציה, להכיר זה את זה, ליצור מערכות יחסים, להחזיר את המרחב הציבורי ויש להם מידה רבה יותר של אוטונומיה מכפי שיש להם אם הם תלויים בהוריהם ובמכונית לנסוע לבית הספר ומחוצה לו.
מדריד: ילדים מחלימים חללים
במשך יותר מחמישה חודשים, ימי שלישי הם הימים שבהם במרכז מדריד, בשכונת לה לטינה, נפתחת ריאה לדמיונם של הקטנטנים.
חלל המותאם להם ולא מלא בנדנדות שבחרו על ידי מבוגרים. חלל בו שתי אבנים יכולות להיות אוצר. היוזמה שמה לה למטרה להחזיר את העיר לאזרחים עם מרחבים כאלה, גמישים, שיכולים להיווצר על ידי הילדים עצמם, בהם הם יכולים לשחק בחופשיות ובחוץ.
בשכונה זו ובמרחב זה אפשר לילדים למשפחות של אזרחים שונים לקיים אינטראקציה, לשחק ולהכיר, לחלום ולדמיין יחד ושההבדלים מעשירים אותם ולא מורידים אותם.
ימי שלישי של Almendro3 מבאסורמה ב- Vimeo.
אולי אנו עומדים בפני שאלה של רצון וארגון ולא לתקשורת מכיוון שאין הרבה מה שצריך כדי ליצור מרחבים ציבוריים כאלה שבהם ילדים יכולים לשחק בחופשיות.
איננו מבינים שאנו מארגנים את שעות הפנאי שלהם, כיוון שהורינו לא ארגנו את זה עבורנו ואנחנו מבטלים את האפשרות "לא לעשות דבר" או לעשות את מה שדמיונם, רצונם או חוסרם מבקשים מהם באותה תקופה. מהם למה לא?
תמונות | iStockphoto
בתינוקות ועוד | מזג האוויר הטוב מגיע: זמן לשחק ברחוב | 23 "דברים" עשינו כשהיינו קטנים ועכשיו אנחנו לא עושים |
בצ'אטאקה | יש מגיפה של קוצר ראיה ומדענים מוצאים רק תרופה אחת: צאו החוצה
