הם הילדים שלנו, אנחנו אוהבים אותם בטירוף ואנחנו אוהבים להבין, כשהם עדיין קטנים, שיש להם את היכולת לדבר עם אנשים ידועים ובלתי מוכרים, שהם מאוד חברותי ומהנה.
חלקם יותר, ואחרים קצת פחות חסרי אמון, אך עם מעט זמן הם מסוגלים לעשות דברים שנבייש לעשות. עם זאת, ככל שהם גדלים, ישנם ילדים רבים, אם לא רובם, אלה שהופכים פחות ופחות מוחצנים, ויש הורים שמופתעים מאוד: מה אם בבגרותם הם יותר ויותר ביישנים ומביכים?
כשהם קטנים הם פשוט נהנים
זה ככה. כשהם צעירים הם מחויבים לשחק, ליהנות, להתמקד בדברים שנראים להם חשובים ולהתעלם מאחרים. בעוד שנתיים-שלוש, למשל, הם עשויים להיות מביכים עם אנשים ספציפיים שהם לא מכירים, אבל ברגע שהם בטוחים שהם מסוגלים לשיר בלי לשאול אם הם עושים את זה נכון או לא נכון, להתלבש בכל דרך בלי לדאוג לתמונה הם מקרינים, לרקוד גם אם הם לא בכדי ולדבר בפומבי מבלי לסמוך על העובדה שיכולים להיות להם עשרות צופים (אפילו אומרים את האמיתות שהם חושבים ומשאירים את ההורים ביותר ממחויבות אחת).
וכאמור, להורים אנו אוהבים לראות את הספונטניות הזו ואת היכולת לקיים אינטראקציה עם אחרים, בדיוק מכיוון שאנחנו מאמינים שהם תמיד יהיו כאלה, שיהיה להם מתנה של אנשים, שהם יידעו לתקשר, שהם יהיו ספונטניים, מצחיקים, מצחיקים ומדברים, שהם מאפיינים שאנחנו מחשיבים כחיוביים אצל אנשים.
עם זאת, לכל זה תאריך תפוגה
עכשיו, זה קורה כאשר הם גדלים שהם מתבגרים כאנשים ועוברים מייבוא הכל מעט מאוד מתחילים להרגיש שהם חלק מכללשהם עוד אחד ומסוגלים לחוות דעות, ולקבל אותם מאחרים.
יאללה, זה מתחיל את החיברות אל החיה, מגיל 5 או 6, והם מתחילים להימנע מהתנהגויות מסוימות כדי להימנע מביקורת, הם מתחילים לבחור (אולי) את הבגדים, או את התסרוקת, ויש להם יותר מחשבה מהכל מה שהם עושים יכול להשפיע לטובה או לשלילה חיצונית.
ובואו לא נגיד דבר אם הם מצטלבים עם ילד או ילדה שנהנים לצחוק על אחרים, או אם נראה שהם רואים שמה שהוא אוהב זה לא בדיוק מה שהאחרים הכי אוהבים; קדימה, אם הם מבינים שהם רוצים להשתייך לקבוצה אבל בגלל דרך החיים שלהם, הרגשה או ראייה של דברים, נראה שהם מודרים.
האם זה נורמלי אז?
בטח. כמו שאמרנו בהתחלה, ילדים עושים דברים שבוגרים אפילו לא היו חושבים עליהם לעשות, מכיוון שאנו מתביישים, ממהרים, מכיוון שאיננו רוצים לחשוף את עצמנו. ובכן, אם גם עשינו ילדים, ברור שבשלב מסוים הפכנו להיות שמרניים יותר, וזה בדרך כלל קורה מהרגע שהתחלנו להיות חלק מקבוצות חברים שונות, בעיקר בגלל אנו מתחילים להיות אכפת מה אחרים חושבים עלינו.
האם לא כולנו ברור שכשהם צעירים אנחנו יכולים לנשק אותם בפתח בית הספר וכשהם גדולים יותר הם כמעט אומרים לכם להחנות את המכונית תפוח לפני ההגעה? הם רוצים להיות עצמאיים, מבוגרים, מספקים עצמיים ולהקרין דימוי שהם כבר לא ילדי אמא ואבא, אלא שהם אלה שמנהלים את חייהם שלהם. הם מתביישים בכך שהם חושבים שצריך להיחשב כקטנים ולהתחיל להתנהג בצורה הרבה יותר מבוקרת.
עם זאת, לפעמים אתה צריך לעזור להם
כמו שאומר, זה נורמלי שהם יהפכו להיות יותר זהירים, מחושבים ומודעים לעצמם כשמדובר בהתנהלות מול אחרים, שצניעות, בושה וביישנות מופיעים, עלינו לכבד את זמנם במובן זה.
כן, אנו יכולים לעזור להם אם הדבר מוגזם מדי והם ננעלים עצמם יותר מדי, כי אז תהיה להם בעיית סוציאליזציה קשה שתשפיע על תקשורת, הערכה עצמית, ביטחון עצמי ויכולת לעבוד בקבוצות, לנהל משא ומתן, וכו ' במקרים כאלה עלינו לבטח לבקש עזרה פסיכולוגית מקצועית, כדי למצוא דרך להתגבר על מה שיכול להיחשב פוביה.
עלינו גם להיות ערניים אם זה קורה מהר מאוד, בצורה חדה מאוד, אם בננו היה בדרך קונקרטית ובין לילה הוא משתנה לחלוטין וחוזר בו חברתית. כאן יתכן בעיה של התעללות מסוג כלשהו וזו יכולה להיות הדרך בה ההורים צריכים לזהות את זה.
מצד שני, אם זו לא חיה כזו, אך היא מדאיגה אותנו, עלינו לנסות למצוא כלים שיעזרו להם להיות יותר תקשורתיים בלי לסבול מכך. הורים רבים "דוחפים" את ילדיהם לבצע טיפולי הלם העלולים לגרום לבעיה גדולה יותר: שהילד חושש לדבר בפומבי? ובכן, אני מצביע על תיאטרון; יש לך זמן רע כשאתה לא מכיר ילדים? ובכן, אני לוקח אותו לשם שהוא לא מכיר ילדים ומשאיר אותו לבד.
זו יכולה להיות טעות כי אם זה בניגוד לרצונך הם יכולים לעשות תקופה ממש לא טובה, לסבול הרבה ולעורר דחייה וחרדה עוד יותר. האידיאל הוא לכבד את זמנם ובמידת הצורך לעזור להם בדרך אחרת: ליווי אותם זמן מה כשהם עם ילדים לא מוכרים עד שהם מתחילים להשיג קצת ביטחון, לחפש פעילויות בהן הם צריכים לדבר עם ילדים אחרים ואנשים אחרים, אולי בקבוצות קטנות שהן אז גדולות יותר וגדולות, ובהן כולם מדברים (קריאה, קבוצת דיון, ...), שוחחו עם המורים כדי לעזור להם ולהפוך אותם למשתתפים נוספים בכיתה וכו '.
יאללה, מצא איזון בין מכריח, שאסור לעשות ולעולם לאפשר לילד להיות יותר מופנמים, מבישים וביישנים, שגם הם לא יכולים להועיל לך בכלל, בהבנה מדוע זה קורה להם ומעמיד אותנו במקומם: אם אני הייתי זה שבמצבך, איך היית רואה את זה? איך אני אתנהג? איך הוא עשה את זה כשהיה בגילו?
תמונות | י.פ.י.
בתינוקות ועוד | ילדים ביישנים במיוחד: מה הם מרגישים? "כמו שאנחנו לא מכריחים ללכת, אתם לא צריכים להכריח סוציאליזציה." ראיון עם הפסיכולוג טרזה גרסיה, מתי צריך להתחיל סוציאליזציה אצל ילדים?
