"עלינו לשמור על קור רוח ולהיות עקביים". זה הדבר הראשון שאנחנו "ללמד" כשאנחנו הופכים להורים אבל כמובן שזו רק התיאוריה, התרגול יראה לנו בהמשך בלי מטליות חמות לפעמים שמירה על הבחור מורכבת מאוד ולעיתים לגעור בהם בגלל שובבות כלשהי, גורם לנו לסבול צחוק ... אם אנו יכולים.
כן יש מעשי קונדס שילדינו מעירים ושאנחנו חייבים לתקן אותם, שיראו שמשהו שהם עשו לא בסדר אבל ישנן שובבות שלהם שגורמים לנו לבכות מצחוק.
האם מעולם לא קרה לך שהיית צריך להסתובב כדי לא לצחוק מולם כי מה שהם עשו ראוי לאי-הסכמתך לנוכח השכלתם אבל זה היה גם מאוד מצחיק? ובכן, על אלה, אני רוצה לדבר עליהם ועל היחס שלנו לחיים אותם ככה, איתם.
ראשית וחשובה מאוד: עלינו לעדכן את עצמנו בהאשמת אחרים במעשים המוטעים שלנו. זה של "הכלב אכל את שיעורי הבית שלי" זה התיישן, אף אחד כבר לא מאמין בזה. עכשיו האשם בפיפיה האחרונה יכול להיות באטמן בצורה מושלמת! למה לא?
כמו שאמרו על חולצה, אני רק יודע שהוא מעולם לא נראה באותו חדר כמוני, למה אני לא יכול להיות באטמן? בעקבות אותו מקסימום, אם השארת את היד שלך מצייר את המראה עם הקרמינה של אמא אבל איש לא ראה אותך, כששואלים אותך "מי זה היה?" מדוע באטמן לא יכול היה להיות האשם? האם הוא הולך לחזור הביתה להכחיש את זה?
ובכן ... ואם זה בא wuuuaaauuuu !! מסיבה זו בלבד שווה את העונש או כל מה שעומדת בראש אמא אחרי שראתה את זה מבולגן. לא, הסרטון לא מבוזבז והתגובה של האמא המצחיקה, פשוט נהדרת גם וגם!
ברגע שראיתי את פני הילד ההוא מנסה לשכנע את אמו שבאטמן היה "אמן הגרפיטי" במראה שלו, זכרונות עלה לי לראש. "פנים" משני החלקים האלה שאביו "חוקר" כמה טוב אתה יכול להיכנס למקלחת כדי שלא ירחיבו את שלך "Pringue-pinturil" לשאר הבית.
וכן, אני אומר "איך יכול" מכיוון שיש תקופה שלמרות שהאב יודע במבט ראשון שמה שהם עשו לא בסדר, למרות שהוא מעניש אותם בלי מיץ על מעשיהם הרעים ... מגיעה תקופה בה הוא כבר לא יכול לסבול את המצב המצחיק ואת השובבות, פניהם של לקיחת אחריות או לא באחריות המעשה ותשובותיהם מלאות התמימות והרצון שהמשקה הרע יעבור בהקדם האפשרי אך היזהר! שזה לא שהם מפחדים במיוחד אלא פגועים, עד שהם שומעים את הצחוק של אביהם וכמובן ... זה מעבר למה שהתרחש בצורה לא טובה.
ואז, לפעמים, בחיים דברים קורים והם לא תירוצים אם כי טוב ... אולי קצת כן, כן הם אבל כמה תירוצים של אלה שלעולם לא נשכחים.
¿שמעולם לא חלם בילדותו שיכול ללכת למשל להופעה עם אביו ושהאמן עומד לחתום על נייר שייקח אותו לבית הספר למחרת. מצדיק את עייפותם, מעגליהם הכהים ואפילו כמעט את רצונם לשכב על השולחן כדי לנמנם? טוב אז זה קרה לילד אחר והפתק נחתם על ידי לא פחות מברוס ספרינגסטין. אני חושב שהמורה עדיין לא הסירה את פניה של ההפתעה כשקראה אותה וראתה את התמונות של הילד, אביו ו"הבוס ". וזה לא מפתיע אותי.
ברוס ספרינגסטין חתם מחר על הפתק המטורף של צ'אבי לבית הספר. הוא אמיתי וחינני כמו שאתה חושב שהוא! pic.twitter.com/mmTlxjFveG
- סקוט גלובסקי (@ScottGlovskyLaw) 16 במרץ, 2016
חופש לצחוק
נשמע כל כך פשוט ולפעמים אנחנו מוצאים את זה כל כך מסובך. לוחות זמנים של בתי ספר, לוחות זמנים לעבודה, שיעורי בית, זמן הזמן שתמיד שוט אותנו ומשנה את הריטוס. החיוך מוחק אותנו לשים על פנינו את מעוות החיפזון המכוערבחיפזון, בדחיפות.
כפי שמציין ההוגה הצרפתי אדגר מורין בעבודתו "ללמד לחיות. מניפסט לשינוי חינוך "חופש הוא דבר שאנחנו לפעמים שוכחים לכלול בחינוך ילדינו, החופש לבחור אפשרויות שונות ולהיות בקנה אחד עם הבחירות שלך. אולי הדוגמאות הראשונות ילדותיות מאוד אך השלישית משמעותית מאוד לחופש ההוא, לאותה הוראה.
זה נכון שהחופש יכול ואכן הוא מסוכן מהרגע הסותר את הנורמה או את החוק או את האמיתות המבוססות (כמו שקורה לילדי הדוגמאות הראשונות, שהם דילגו לפחות על הנורמות) אבל עלינו לימוד ללמד אותם להחליט מתי להיות זהיר זו גם דרך לממש את חופש הבחירה שלהם. תמיד מעניין לקרוא את אדגר מורין ולהסיק מסקנות לגבי החינוך שאנחנו יכולים להציע לילדינו.
זמן "להיות"
מה שניכר הוא שכדי לחנך אותם, ללמד אותם לממש את חירותם, להראות להם שהם חייבים להכיר במעשיהם ולהניח את השלכותיהם חובה שנהיה שם ואנחנו דופקים שוב בפתח הזמן, זה שנמלט בין אצבעותינו בילדות ילדינו.
זמן, מה קורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות כמו שאומרים שם בחוץ וכבר אם נשים שם משפחה וקוראים לזה "זמן איכות" העניין מסתבך עוד יותר.
או אולי לא כל כך. מסיבות שאינן בשליטתנו יתכן שלא נוכל לבלות יותר זמן עם ילדינו, אך אנו יכולים לבלות את הזמן בו אנו נמצאים איתם.
כמה פעמים הגבת להודעת דוא"ל בזמן שהילד באמבטיה? כמה וואטסאפים הגבת בזמן שהילדה אוכלת ארוחת ערב?
כן, הם יותר ממוצדקים, שאף אחד לא מפקפק, אבל הם לא יכלו לחכות לפחות עד שהם כבר לא יראו שאתה אבל שאתה לא?
כן, הם אולי לא מבטאים את זה אבל כמובן שהם שמים לב שאנחנו מסתכלים על המסך כשאנחנו מדברים איתם וזה מתורגם למשל בארצות הברית, שבה 75% מהילדים מכירים בכך שהוריהם לא מתנתקים לחלוטין מהעבודה כשהם בבית איתם.
ברור שאותם הורים לא במצב רוח טוב במיוחד ובחלק מהמקרים עליהם דיברנו בעבר, אולי תגובתם לא הייתה חיובית כמו זו של האם שעליה באטמן מצייר את המראה או את האב שמעניש אותם בלי מיץ בין צחוקים. בהיותה אותה שובבות התגובה יכולה להיות שונה מאוד רק בגלל גורמים חיצוניים שמחוצה להם, לילדינו.
אולי זה נושא שאפשר לשקול עליו: בואו נקבל שהזמן שאנחנו צריכים להיות "מוגבל" כן, אז "להיות" מאה אחוז איתם. מכיוון שילדותם בורחת, מכיוון שהם לומדים מהדוגמא שאנו נותנים להם, מכיוון שאנו יכולים ללמד אותם על ידי כך שהם נהנים מהם ומפני שאינך יודע לעולם ... מה אם באטמן יופיע יום אחד כדי לומר כן, מה הוא היה?
