אבל לא אמור ללדת תינוק זה הדבר הכי נפלא בעולם, שהם יבואו להיות האור שמאיר את הצללים שלך, המנוע שגורם לך לרוץ כל יום וזה שמתחיל לחייך, גם כשלא מתחשק לך לצחוק ? האם לא הייתה השמחה לראות את המבחן החיובי סוף סוף סוף ביום שנולד תינוקך? מדוע אף אחד לא מדבר על אותו לידה שפתאום, כמעט כמו מיום ליום אחר, למחוק את זהותך, את חייך ולקחת את כל האנרגיה שלך?
אני משער כי לא כל הנשים חיות את זה, או מכיוון שלא כל הנשים חיות אותו הדבר, אבל זה קיים. הלידה ההיא קיימת ויש נשים שבסופו של דבר כמו דניאלה היינס, אישה שהחליטה לשתף את הצילום והסיפור שלה שלושה ימים לאחר הלידה, מבלי שישן עדיין והתנפץ, התנפץ לחלוטין, אבוד וכמעט לא אכל.
התצלום הוא משנת 2013, אז ילדה את בנה אושן, אך בשבוע שעבר היא החליטה לספר את סיפורה, למקרה שתוכל לעזור לאלפי האימהות שחשות מוזרות, שמרגישות שונות, חלשות ולא מסוגלות. עזור להם נורמליזציה של משהו שקורה פעמים רבות, הצורך בתמיכה מצד אמהות רבות. נראה שנמכרו לנשים על האופניים שכמו שילדות עושות את זה בכל העולם, הן זו שצריכה לזרוק קדימה עם הכל, אם אפשר, לבד. ולא, הם זקוקים לתמיכה רבה וכמה עזרה שניתן לספק להם, ואם אין דבר שניתן לסייע להם, הם זקוקים להבנה ואהבה.
"השתגעתי ..."
דניאלה הסבירה שהתמונה צולמה על ידי אחותה, שלושה ימים לאחר שילדה. באותו יום, באותו הרגע, הוא ניפץ את הפטמות, מלא סדקים ודם ואת הפות הכואבת של לשבת כל כך הרבה להניק אותו. שמתי לב שהחלב כמעט עולה, אך עדיין לא הגיע הזמן שיכולתי לספק אותו התינוק בכה ובכה, ממש רעב. הוא עדיין לא ישן מאז היום בו ילדה והתחיל לבכות גם הוא, חושב על האנשים שהורגים את התינוקות.
הוא הרגיש שהוא מאבד את דעתו, שהוא משתגע, ובכה נזכר ביום בו אמו נטשה אותם והיא דאגה לאח שלה, שהיה אז קטן כמעט כמו בנה שהיה אז.
באותו יום, באותו היום השלישי, הגיעה חברתה קייטי לתת יד, להכין לה ארוחת בוקר ואפילו אוכל. במשך כל אותו הבוקר דניאלה עשתה את מה שכל האימהות עושות: לחייך, להיות טוב לב, לדבר על איך הכל הלך ובעיקר, הסתר את רגשותיך האמיתיים. אישה, אם, מרגישה אשמה בהרבה דברים, ומעריכה את עצמה כל הזמן, מכיוון שהדבר הראשון שהיא רוצה להיות זה אמא טובה, ובאותו הזמן, להיות עוד אחת, עוד אמא אחת, אחת מיני רבות שלקחה את ילדיה קדימה, תמיד בחיוך ובאהבה, תמיד מנסה להגיע שאיש מעולם לא מפקפק בהשלכותיו.
נראה שאמא לא יכולה לומר שזו היותה של אמא מתברר שהיא חרא, אימה, משהו שלא ציפיתי לו, "אני לא יכולה לעשות יותר", החיים נעלמים עם כל פעימה, והאור כבה, הכל נעלם. ברור שהוא אוהב את התינוק שלו! כמובן שאתה לא מתחרט! הוא אוהב אותך בטירוף! אבל זה לא אומר שהשינוי כל כך פתאומי, כל כך ברור, כל כך מתיש, עד שהוא כואב, שהוא נעקץ ושהוא כל כך מפריע, שאולי תרצה או צריך לבטא את המציאות. מה הבעיה בזה? האם זה לא עקבי? אף אחד לא יכול לאהוב את התינוק שלה ולהרגיש את זה לא מאושר, לא באותו הרגע, לא ככה?
עם אחותו הוא לא הצליח להמשיך לשקר
אחר הצהריים הגיעה אחותו שרה. הוא לא יכול היה לשכב איתה. איתה הוא כבר לא יכול היה לקחת את המסכה הזו והכל התפרק. די היה בשרה כדי לשאול אותה "שלום, מה שלומך?", כך שבסופו של דבר החליטה לומר את האמת. לא יכולתי לקחת את זה יותר וכנראה שלא רציתי להמשיך לשקר. "אני בלגן," אמר. ומשם הכל יצא. הדמעות, "אני לא יודע לעשות את זה", "אני לא רוצה לראות אותו בוכה, אני לא רוצה לראות אותו ככה", "אני לא יכול להחמיר אותו" ואת "אני כבר לא יכול".
היא, שרה, שכבר הייתה אם, אמרה לה את זה היא הייתה בדיוק במקום שהיתה עכשיווזה עזר לו מאוד, מכיוון שהוא יכול היה להסיר את הלחץ להכיר (או להאמין לעצמו) אם נוראית כמו כל דבר אחר. ואז הוא אמר: "אני יודע שזה ייראה לך משוגע, אבל יש לך מצלמה? אתה כל כך גלם וכל כך יפה." והתמונה הזו היא זו שאתה רואה למעלה. הוא לא הרפה מהתינוק שלו, היו לו עיניים דומעות, והוא עדיין הצליח לשרטט חיוך.
שרה, שהגיעה לבד להביא לך אוכל הוא נשאר איתה כל אחר הצהריים כדי להעניק לה תמיכה. וכך הוא החליט שהוא צריך להתחיל לתת לעצמו עזרה. היא לא הייתה צריכה להיות אם בעצמה. בעלה כבר החל לעבוד, והיא לבדה לא הצליחה להתקדם. הוא קרא לרחל כדי לעזור לה להניק את תינוקה. הייתי צריך אותה. הוא התקשר לשל, כדי לומר לו שהתינוק שלו בסדר. הייתי צריך אותה. ושם הוא החל ליצור מעגל הנשים סביב לידתו ואחרי לידה, סביב התינוק שלך והטיפול שלך. נשים אשר יתנו יד, כל אחת מניסיונה ומהכוונות הטובות שלה כך שהיא לא תיפול, כדי לעזור לה להתקדם.
ומה שהחל כחלום הגרוע ביותר בחייו הסתיים, לדבריה, אחרי לידה קסומה:
היה לי puerperium קסום. זה לא היה קל, אבל הם תמכו בי, האכילו אותי והזכירו לי שאמהות אחרות שלפני עברו את החלק הזה של האימהות ושהן המשיכו להתקדם.
כי בסופו של דבר, כמו שאמרתי בימיו, כמו שהילדים היו אומרים לנו אם הם יכולים לדבר איתנו: בסוף הכל קורה.
אם אי פעם הרגשת אותו דבר
אז אם חיית אי פעם משהו דומה, אם הרגשת כמוה, אם שמת לב שאתה נופל לסחרור עמוק יותר ויותר, בתוך חור עמוק יותר ויותר, בלי לראות את האור, היציאה או את הדרך קדימה, אתה אחד התייחסות טובה מאוד לאותן נשים שעלולות להרגיש אותו דבר. אתה יכול להיות התמיכה שלו, התמיכה שלו, העזרה שלו, הטפיחה שלו על הגב, הכתף שעליה לבכות או סתם האדם ששומע את התלונות שלו (וזה לא מעט).
כן, רבים עוברים את זה, אבל זה לא אומר שזה אחד האירועים המוזרים ביותר בחיים. מוזר, כי כשחשבת שאתה הולך להיות האישה המאושרת בהיסטוריה אתה מוצא את עצמך בנקודה רחוקה מאותה מדינה, ועם התחושה הנוראה של לא להיות מסוגל להסביר את זה, שכן לא מרגיש זכאי להיות כזה.
ואם אתה מאלה שחיים עכשיו, פנה לעזרה. צרו מעגל נשים זה, או בקשו מבעלך לתמוך גם בך. עליו להיות, אנחנו חייבים להיות, עמוד חשוב מאוד באמהות, מאבהותנו ואהבתנו אליך ולתינוק. אנחנו לא רק השחקנים המשניים, או שאנחנו לא צריכים להיות. אז תסמכו עליו ותסמכו עליהם. אל תפחד לבקש עזרה כי זה לא גורם לך להיות חלשה יותר או אם פחות מסורה. למען האמת, כמעט הייתי אומר שמה שעושה לך טוב יותר לטפל בתינוק שלך הוא בדיוק שאתה נותן לעצמך להיעזר באמהות שלך, אם אתה זקוק לכך.
