אתה עובד כמה ימים והבן שלך נשאר בבית של אמא שלך באותם ימים. אתה כמעט מתפלל שהכל יעבור כשאתה עוזב אותו, כי בבית אתה יודע, הוא בקושי אוכל, הוא מתאר לך סצינות שנדמה שעם שנה הוא כבר מתבגר קטן ועכשיו, מאז שאתה עוזב אותו, נראה שהעניין מחמיר.
אז כשאתה הולך לחפש אותו, אתה מצפה מאמא שלך שתגיד לך ש"הוא התנהג בצורה אנושה "ובכל זאת הוא מסביר שהכל הלך בצורה פנומנלית, שיש לך בן יפה ושהוא אכל בצורה מושלמת. איך? מה עשית כדי להגיע לזה? למה? כי ילדים מתנהגים גרוע יותר עם אמהות מאשר עם מבוגרים אחריםומחקר שנערך לאחרונה מאשר.
וזה קורה גם עם אבא
אותו אבא נשאר עם הילד אחר צהריים אחד וכשאתה מגיע הוא אומר לך שהוא לא מבין למה אתה מתלונן כל כך על הילד ... כן, שיש לו את הרגעים שלו, אבל זה לא כל כך. אז אתה מסביר מה הוא עשה לך בבוקר והוא מתקשה להאמין בזה. הוא מסתכל עליך מרים גבה ושואל אותך: בטוח? האם אנחנו מדברים על אותו ילד?
וכן! בטח! ש איתך נראה שהכל בלתי אפשרי, שאתה אומר כן ואומר לא. שאתה אומר לא והוא אומר כן. וכך עם הכל ... וזה שהמחקר המדובר אומר שילד יכול להתנהג עד 800% יותר גרוע אם האם נמצאת.
בואו נראה, מה אומר המחקר?
המחקר בוצע במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון ונבדקו 500 משפחות במדידת הילדים בזמן שביקשו עזרה, צעקו או צעקו, בכו, ניסו להכות, סירבו ללכת או דבר ותנהג מטורף.
ד"ר ק.פ ליבוביץ, מחבר המחקר, מסביר בצורה זו את מה שראו:
מה שמצאנו היה שילדים בני שמונה חודשים יכלו לשחק באושר ופתאום, כשאמהותיהם נכנסו לחדר, הם החלו לבכות, לשחרר את כעסם וזקוקים לתשומת ליבם המיידית. זה קרה אצל 99.9% מהילדים, מכיוון ש -0.1% היו ילד עם קשיי ראייה, אשר לאחר ששמע את קולה של אמו החל לזרוק דברים ולבקש אוכל למרות שאכל. מרתק באמת.
הם גם ראו כי מבוגרים שאינם אמהות אינם זקוקים להרבה כדי להשיג את תשומת הלב והצייתנות של ילדים. אם דיברו איתם בנימה רגילה, הילדים דאגו להם. עם זאת, אם האם הייתה זו שפנתה אליהם, נימת קול רגילה לא עבדה. הם היו זקוקים הרם את קולך הרבה יותר כדי להגיע לאותה תוצאה.
לדברי החוקרים זה בגלל הריח ... אבל אני לא מסכים
לדברי ליבוביץ, הסיבה שקורה היא ריח האימהות. ככל הנראה, ילדים מריחים כמו אימהות, הפרומונים שלהולשנות את התנהגותם. לכן הוא עובד תרסיס המסווה את ההורמונים הטבעיים של האם, מה שאמור לגרום לילדים להתנהג טוב יותר.
אבל אני לא מסכים, ושאני לא יותר מאבא ואפילו לא ראיתי איך הם עשו את המחקר ... כן, זה נכון, ילדים מתנהגים אחרת בהתאם למבוגר שאיתו אני. למען האמת, אני מכיר כמה אמהות שמשאירות את ילדיהן בחדר האוכל, או שלוקחות את זה כל יום לאכול עם בן משפחה, כי הן יודעות שהכל הולך ומשתפר. אבל אני לא חושב שזה עניין של ריח.
ריח זה היה אמור להמציא את מכירת התרסיס המופלא: אני מסביר בעיה שאושרה ברוב המשפחות, אני ממציא את הגורם ונותן לך את הפיתרון, אני מכין זהב.
לא, זה לא קשור לריחות ... או לא רק לריחות (והמקרה של הילד עם בעיות ראייה מאשר זאת, לא?) שעד שהוא שמע את קולה של אמו לא שינה את ההתנהגות). זה זה עניין של אמון, של מערכת יחסים, של חיבה, של חיבה. הם לא מוכנים להטריד אם, אלא לבקש את הטיפול, את תשומת ליבם, בכל פעם שהם צריכים את זה, או להגיד להם ש הייתי צריך אותה והיא לא הייתה שם. אולי זו הדרך לומר לה שמשהו לא בסדר בין השניים, שהיא כועסת, שהיא השאירה אותו לבד כשרצה להיות איתה בכל שעות היממה.
האם אתה מתנהג כך עם אמך כמו עם מבוגרים אחרים? ואתה מתנהג כמו בבית? האם אתם אוכלים אותו דבר בבית שלכם מאשר במסעדה? אה, איזו תגלית, מבוגרים גם מתנהגים טוב יותר עם מבוגרים אחרים מאשר כאשר הם עם אנשים מהימנים. האם הם יהיו פרומונים או אמון?
ובכן, זה, אמון, כי אמון היה מה שהיה לבן שלי ארן כשהוא התחיל ללמוד. אמרתי לך בזמנו, אבל זו הייתה אודיסיאה. השארנו אותו בבית הספר, הוא היה עצבני, לא בנוח, אבל אז היה ילד למופת. ואז, אחר הצהריים, הוא חזר הביתה והפך לילד בלתי אפשרי. זה מעולם לא היה כזה, אבל אז זה היה. בכל יום אחר הצהריים הוא שלח אותה אלינו. נורא ו יותר גרוע כל יום.
הבנו מייד שזו תוצאה של בית הספר, שאנחנו משאירים אותו שם כשהוא אמר לנו שהוא לא רוצה ללכת. שבפעם הראשונה לא הקשבנו לרצונותיו. זה עד כה כיבדנו מאוד את הבחירות שלהם, אך לא הפעם. והפעם זה היה כמה פעמים, כי זה קרה כל יום. לא רציתי, ואנחנו "כן מותק, אתה צריך ללכת." ובכן, אחר הצהריים הוא החזיר לנו את זה.
ואז דיברנו עם המורה שלו כדי להסביר לו את זה, להגיד לו שיעזור לנו, שהוא סוחב את זה מאוד, שבשעות אחר הצהריים זה היה נורא, ולהפתעתנו, במקום לנסות לעזור לנו ולשייך את בית הספר להתנהגותו בבית, אנחנו הוא אמר "אה, נו, זה לא יהיה משהו אחר, כי כאן הוא שקט מאוד כל הבוקר."
אמון זה עניין של אמון. עם מי יש להם יותר ביטחון איתם הם מראים את ה"אני "האמיתי שלהם. וזה לא שהם רעים, או גרוע מכך, זו דרכם לבטא שמשהו לא בסדר. זו הדרך שלהם לספר לאמהות שלהם, שהם האנשים שהם הכי אוהבים ואלה שהם הכי מצפים להם, מכיוון שיש להם מערכת יחסים טובה יותר, שהם עדיין זקוקים להם, שהם עדיין רוצים שהם יהיו בשבילם בכל עת, או שיש להם הרגיש דחוי או נטוש. כי הם לא יכולים להגיד לך "אמא, איפה היית? חיפשתי אותך", אז במקום זאת הם מראים לך כמה אתה צריך אותם מפנה אליהם תשומת לב בכל דרך אפשרית.
זו הסיבה שרוזה ג'ובה, פסיכולוגית הילדים הידועה, זוכרת תמיד את המשפט הזה מהספר 'המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד': "תאהב אותי כשכי פחות מגיע לך, כי זה יהיה כשתזדקק לו יותר מכל".
עדכון (01/09/2015): למדנו שהמחקר שהזכרנו שגוי. כל המידע כאן.
