קוראים לו הת'ר מקמנמי, הוא בן 35, מתגורר בוויסקונסין ונלחם בסרטן השד כבר שנתיים שלא הצליח להתגבר עליו. החדשות האחרונות שהיו לו בנושא זה שהסרטן היה בשלב הרביעי וכי הוא התפשט לעצמות ולכבד.
יש לו בת בת 4, בריאנה, והאבחנה הנוראה הזו פירושה שכאמא היא לא תוכל לחגוג את ימי הולדתה, היא לא תוכל להיות נוכחת כשתסיים את הלימודים, כשהיא תתחתן, כשיהיה לה ילדה, וגם לא באירועים היומיומיים ביותר, כמו נפרד מהאוטובוס ביום שאתה יוצא לטיול עם בית הספר, הכין את התרמיל כשאתה הולך לשחות, אכל ארוחת בוקר בבוקר, או ספר סיפור או דיבר על בנים בגיל העשרה.
היא אולי לא, אבל היא החליטה להמשיך להיות חלק מחייה בדרך כלשהי וזו הסיבה הוא כתב עשרות מכתבים כל כך הרבה לרגעים החשובים ביותר בחייו, כמו לאחרים פחות טרנסצנדנטיים, כך שבתו תמיד זוכרת עד כמה אמה אוהבת אותו.
מכתבים לכל החיים
כפי שהם מסבירים ב- Yahoo Parenting, הוא היה בן 33 ובתו 2 כשנודע לו שהוא חולה בסרטן. במהלך השנתיים הללו הוא ניסה להתגבר על זה, אך הגיע נקודה בה אין טיפול אפשרי:
זה קורע לב לדעת שהמשפחה שלי הולכת להיות עצובה ועוברת אובדן כואב בלי שיהיה לה לנחם אותם. יש ימים שזה החלק הקשה מכל זה.
וחשב על בתו, הוא החליט תתחיל לכתוב עבורה מכתבים, אז יש לך אחד כמעט לכל רגע בחיים שלך:
תגיד לי הרגע, שיהיה לי מכתב בשבילה. לחלקם כתוב הרבה בפנים ואחרים הם פשוט הודעות קצרות ומתוקות. כאילו הייתי כותב את זה אם הייתי כאן. יש לו מכתבים לימי הולדתו, ללימודיו, ליום חתונתו, למתי יש לו את התינוק הראשון שלו ולכל מה שקורה בין לבין. יש לו אפילו מתי שיש לו יום רע וכשהוא רוצה לבעוט בכל דבר.
ככל הנראה הוא קנה כרטיסים לכתיבה לפני מספר חודשים, אך לקח זמן עד שהתחל לכתוב אותם כי זה היה קשה מאוד. קשה כמו לכתוב את הראשון עליך להניח שלא תהיה שם בעתיד.
ברגע שהתחלתי, זה הביא לי נחמה ושלום רבים כל כך שהתגברתי על הקשיים האלה. אני מקווה שאתה מרגיש את אהבתי ללא תנאי אליה ושאני יודע שאני עדיין איתה. שאוכל להרגיש כמה אני גאה בה בימים הגדולים וחיבוקים שלי בקשים. ושאני יודע שאני אוהב אותה מכל הלב לנצח נצחים, לא משנה מה יקרה.
"אם אתה לא קורא אותם, שום דבר לא קורה"
למרות המאמץ, הת'ר אומרת שאם קריאת המכתבים האלה תעציב את בתה, לא יקרה כלום אם היא לא תקרא אותם:
אני לא מצפה ממך לעשות משהו בחיים שלא למצוא את האושר שלך. אין תנאים לדברים האלה. אם ברי לעולם לא פותח מכתב או צופה בסרטון, בשבילי מושלם. אני מאמין שג'ף יעשה עבורה את הדבר הנכון בהקשר זה. אם זה לא נכון, זה לא יינתן. אולי הזמן הנכון הוא שבוע או שבועיים אחרי יום ההולדת שלך. אולי זה לעולם לא יהיה. מה שלא יעשו, זה יהיה בסדר.
במובן זה אני מבין שהיא לא רוצה להכריח את בעלה ובתה בכלל, אבל אני בטוחה שלא משנה כמה היא מרגישה עצובה, לא משנה כמה היא מתגעגעת אליה, ירצה לקרוא כל אחת מהאותיות ולא אחת, אלא אלף פעמים.
"זה אמור להיעשות גם על ידי אמהות אחרות"
הת'ר מספרת שאחרי שהעירה למספר חברים על מה שהוא עושה, רבים אמרו לו שהם היו רוצים שיהיו להם מכתבים או סרטונים מהוריהם כדי להיאחז בהם, בזכרונות האלה:
כל יום, העובדה שאני הולך למות עומדת לפני. לרוב האנשים יש את המותרות להתעלם מעובדה זו. אבל הנה עיקר העניין, חלקם עשויים לעזוב עוד לפני. תוך מספר דקות תוכלו לעשות דבר כזה שייתן ליקיריכם כמות מדהימה של נוחות. אז למה לא לעשות את זה?
חיבקתם את ילדיכם היום? אמרת להם כמה אתם אוהבים אותם?
סיפורם של הת'ר, ג'ף ובריאנה הוא סיפור עצוב, מלא רגשות. רציתי לדבר עליה כי זה משהו שקורה לעיתים קרובות ומפני הפניית עורף לדברים האלה לא תמנע מהם לקרות. סרטן אינו יודע על אבות, אמהות, ילדים, משפחות או אהבה. וזו הסיבה שאין לו שום התחשבות.
התפקיד של הסובלים הוא להתמודד עם זה הכי טוב שהם יכולים ולמצוא פתרונות כמו של אמא זו, כך שאיכשהו, הילדים שלנו תמיד זוכרים אותם. זה הכי פחות, בהתחשב בכך שהם יאבדו כשהם צופים בילדיהם גדלים.
לכן, מכיוון שרובנו ברי מזל שלא ידענו מתי נצא, יתכן שלא יהיה צורך להתחיל לכתוב מכתבים כאילו זה יקרה, אלא להגיד להם כמה אנחנו אוהבים אותם וכן חיבוק אותם כל יום וספר להם כמה הם חשובים לנו.
זה השיעור שאיתו, לפחות אני, נשארתי עם הסיפור הזה כל כך קשה לקרוא וכל כך קשה לספר (שגם אני דילגתי על דמעות כמו שכתבתי לך אותו).
