שמו הוא דניאלה גנטר, היא צלמת המתמחה במשפחות המגדירה את עצמה כמי שאוהבת לראות את החיים מעיני ילד וכמובן שבשבילי פגעה בקירחות בסדרה זו של צילומים מצחיקים על כאוס החיים עם ילדים.
בלי להמשיך הלאה, התצלום איתו אני ממחיש את העטיפה מחזיר זיכרונות רבים מאותם רגעים של "פשוט לנוח עיניים לרגע ..."
שינה ועייפות, בני לוויה של כל הורה
אני זוכר את המצב הזה של עייפות כשבני הקטן היה בן כמה חודשים, באותם ימים שהיו לך ספקות רציניים אם אתה יכול לראות יום אחר. אותם ימים שבהם אתה פשוט מרפה לעצמך.
שקט אני כבר עושה את זה
אין ספק שהסצינה הזו נשמעת כמו רבים. אולי, לא לבן / בת הזוג שלך, אלא עבור אותו שכן שלא מסוגל לחכות להחזיק את דלת המעלית, אותו עובר אורח דואג יותר להגיע ליעדו מאשר ממה שעומד לפנינו, בימים ההם שאולי לא חישבת טוב כל מה שתוכלו לכסות, או סתם את אותם ימים בהם מרפי מצחיק מדי.
למה אנחנו לא גומי?
שמרימים את היד שאליה זה לא קרה בשלב מסוים, פשוט נרדם ואתה מבין שעזבת את הנייד, את השלט, את הספר רק שני סנטימטרים רחוקים יותר מאלו שאתה יכול להגיע אליהם. אתה מנסה את זה עם הכל, עם חגורת חלוק הרחצה, הבקבוק עד שאתה מנסה להשתמש בכוח "פקודה, בוא אלי". אל תסתכל עלי רע, אני בטוח שלא הייתי היחיד שניסה.
ועכשיו איך נצא מהחדר?
האם המצב הזה נשמע לכם? כבר דיברנו עליה. אחת המיומנויות שמתפתחות לאורך זמן, אך הרבה יותר איטיות מכפי שהיינו רוצים.
