באביב שעבר נפגשו רופאי הילדים האנדלוסים בוועידה מקצועית, ובנושאים אחרים התייחסו לדאגה הגדלת המרשם של תרופות אנטי פסיכוטיות לילדים, כ"תרופה "להפרעות התנהגות. בפוסט המקושר הזכרתי את הנוירולוג האמריקני הידוע "באחמן", שאין לו שום כישורים להצהיר על כך "במקום בו היה צורך רק בשכל הישר, היו מעורבים משמעת ואחריות של המורה, הפסיכיאטריה וחברות התרופות הגדולות"..
לפני זמן מה, בפוסט על הפרעה שהופיע זה עתה ב- DSM 5 (ה- DMDD), ציטטתי פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ארגנטינאי (חוסה סהובלר) עם התמחות באוכלוסיית ילדים: לדעתו 'כשילדים מתויגים על ידי יש התקף זעם אתה מאבד את השאלה מה באמת קורה להם'(והדלת נפתחת לחלוקה של תרופות שעלולות לגרום לתופעות לוואי שליליות).
רק אתמול קראנו חדשות על פרופסור לרפואה דנית, ופרופסור לפרמקולוגיה קלינית, פיטר גוטשה. זו לא הפעם הראשונה שמומחה מתריע על השימוש הבלתי-מפלה והפוגעני בתרופות בכלל; אבל הפעם זה תפס את תשומת ליבי ליידע אותנו שוב המספר הגדול של תלמידים אמריקאים המאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז (11 אחוזים).
גוצ'ה אומר כי התרופות הרשומות להם פועלות כמו אמפטמין או קוקאין ורק משפרות את התנהגות הכיתה, אך לא את ביצועיהן בבית הספר, הן גם עלולות לגרום לפגיעות מוחיות. הרשו לי לזכור את החדשות שחברינו לתינוקות ועוד הושקו בימיהם, תוך התייחסות לגילויו של "הממציא" של הפרעת קשב וריכוז (לאון אייזנברג) כי מדובר במחלה פיקטיבית.
למען האמת, להיות פיקטיבי ממשיך להיות מאוד אופנתי, כמו גם הטיפולים שנרשמו ל"נפגעים ", ואני לא מעז לומר אם הוא קיים או לא, אבל מה שהוכח במחקרים הוא שזה אנו עומדים בפני מצב של אבחון יתר
ידוע שלעתים התרופה נועדה "להפחית את אי הנוחות" בקרב מבוגרים, אי נוחות הנובעת מהתנהגותם של ילדים העלולים להרגיש לא בנוח. עם זאת, זה יכול להיות קשה, כך שהתיקונים מותרים.
כמובן שאם משהו טוב הביא אותנו LOMCE נקבע על פי חוק טיפול חינוכי (חינוך אינו שווה לפרמקולוגית) לילדים שיש להם צורך מיוחד כזה או אחר כמו יכולות אינטלקטואליות גבוהות, הפרעות קשב וריכוז, קשיי למידה ספציפיים וכו '. אין ספק שאחרי הקיצוצים בחינוך, יישום אמצעים אלה יהיה מורכב, אולם התחלת הכרזת הכוונות היא כבר חשובה, בידיעה את המסלול שעברו משפחות רבות על מנת לקבל חוות דעת פשוטה.
כל הסבך הזה של מינויים דייקניים בהם רבים לא רואים קשר, משמש להזכיר לי את זה ילדים עכשוויים דורשים תשומת לב ממשפחותיהם שאולי לא, שהופרדו גם מהסביבה הטבעית (שמשמשת בין השאר למניעת גירוי יתר), וכי לעיתים נצפות בזכוכית מגדלת (לא יתכן שנראה בהן מעט חוסר שלמות) ואז ממשיכים לשים לב המלצות מומחים שאולי לא יועילו להם.
אתה חושב כמו לורה פראלס שאנחנו שוכחים לאפשר לילדינו לחיות? מה המפתח בטיפול בכל ההפרעות הללו? האם איננו מציבים את האחרונים כמחלות הניתנות לטיפול במקום את מה שהם עשויים להיות בפועל (בעיות חינוכיות, חברתיות, משפחתיות ...)?
