"מותק, אני חושב שהבן שלנו לא כל כך מאושר ... הוא נראה עצוב ועצוב. אני חושב שהוא מרגיש נחות מאחרים כי זה עולה לו יותר מאחרים ללמוד דברים. עלינו להתחיל לעודד אותו יותר."
זה, שכל אב ואמא יכולים לומר לבן זוגם, אם מדברים על ילדם, הוא אחד ההתחלות השיחות האופייניות והגיוניות ביותר במצב זה. לילד הערכה עצמית נמוכה, מעט ביטחון עצמי והוא זקוק לעזרה. הוריו, בניסיון לתת לו יד, מחליטים לעודד אותו יותר ולהתחיל לשבח ולהלל את הישגייך בצורה מוגזמת. התוצאה? ובכן, על פי כמה מחקרים עשוי להיות פרודוקטיבי נגד בטווח הארוך.
ילדים בעלי הערכה עצמית נמוכה זוכים לשבחים מוגזמים יותר
קבוצה של חוקרים מאוניברסיטת אוהיו עשו סדרה של מחקרים כדי לראות כיצד שבחים יכולים לעזור או להחמיר את מצבו של ילד. בחקירה הראשונה הם רצו פשוט לצלם את המציאות.
ראשית הם חילקו שבחים או שבחים לשני סוגים, המוגזמים והנורמליים. המוגזמים היו כאלה שכללו פתגם או תואר נוסף. לדוגמה, מחמאה רגילה תהיה לומר משהו כמו "אני רואה שאתה טוב בזה", ומוגזם יהיה לומר "אני רואה שאתה מצליח בצורה מדהימה."
לאחר ההגדרה, הם הבחינו בהתנהגותם של מבוגרים ביחס לילדים וראו זאת הקשישים מעניקים באופן טבעי פי שניים מחמאות לילדים בעלי הערכה עצמית נמוכה מאשר לילדים בעלי הערכה עצמית גבוהה יותר.
לצורך ביצוע הניסוי הם למדו 114 הורים שהעניקו לילדיהם מבחני מתמטיקה מתוזמנים. ימים לפני ביצוע הבדיקות הללו מילאו הילדים מספר שאלונים ששימשו למדידת רמות ההערכה העצמית שלהם.
לאחר מבחני המתמטיקה ההורים קלעו את הילדים בזמן שמצלמה הקליטה את כל מה שקרה. החוקרים ספרו את מספר הפעמים שהורים שיבחו את ילדיהם וראו זאת הם עשו את זה בערך שש פעמים בממוצע. המחמאות הרגילות ביותר היו "כל הכבוד!" ו"זה טוב בשבילך! " השבח המופרז היה 25% מכל השבחים והכי נפוץ היה "הגבת מהר מאוד!" ו"סופר טוב! "
הם ראו, כאמור, את זה הורים עם ילדים בעלי הערכה עצמית נמוכה המוקדשים לשבח פי שתיים מהשאר.
אחד כאן עשוי לתהות מה קורה לפני, אם הערכה עצמית נמוכה או שבח מוגזם. אז מההתחלה, נראה שהדבר ההגיוני ביותר הוא לחשוב שכאשר הורים מתבוננים שלילדם יש דימוי עצמי נמוך, בניסיון להעניק לו ביטחון רב יותר ולגרום לו להרגיש טוב יותר, הם מגזים במחמאות. עם זאת, אינני מעז לבטל את האפשרות שהשבחות מוגזמות הגיעו לראשונה, בפי הורים, מאז ילדותו, מתוך כוונה לפרנס את בנם בהישגיו ולהגביר את הביטחון העצמי וכי, כתוצאה מכך התוצאה הייתה הפוכה.
למה אני מתכוון? ובכן, שהילדים שגרים בהם מציאות בדיוניתבמוקדם או במאוחר, הם מבינים מהי המציאות. ולפעמים הם פונים לה פנים אל פנים. הם מאמינים שהם מדהימים, הטובים ביותר במשהו, שהם עושים מצוין ומסתבר שכאשר הם יכולים להשוות את הישגיהם עם הישגיהם של ילדים אחרים הם מבינים שמה שהם עושים, לא רק שזה לא יוצא דופן, אבל לפעמים אי אפשר אפילו להשוות אותו. עם מה שאחרים עושים. כמו כן, כאשר הם טועים, כאשר הם עושים משהו לא בסדר, הם מתביישים מאוד מכיוון שהם פתאום מבינים שהם לא יקבלו את השבחים שאליהם הם רגילים. ברור שזה יכול לפגוע בביטחון של ילד ויכול לעזור לך להרגיש שאתה לא מסוגל לעשות את הדברים שאחרים עושים ולהרגיש שעדיף לעשות דברים מאוד פשוטים, מאשר דברים מורכבים, כדי להימנע מטעות (אז אנחנו מדברים יותר על זה).
ואולי הערכה עצמית נמוכה נובעת משתי הסיבות שאני מעיר להן, של הטעות לשפוט או להעריץ ילד בגלל מה שהוא עושה ולא בגלל מי שהוא, להאמין לילד שהוריו אוהבים אותו יותר כשהוא עושה דברים כמו שצריך ומחכה לפסקי הדין שלו להתקדם, ובו בזמן, לראות שהוא לא באמת טוב או מפואר כמו שהוריו מראים כאילו הם משבחים אותו.
השבח בדרך מוגזמת יכול להיות פרודוקטיבי
אנו ממשיכים עם התגובה על המחקר הבא שביצעו. בניסוי עם 240 ילדים הם נועדו לצייר את הציור ורדים פרועים מאת וינסנט ואן גוך. הילדים קיבלו פתק עם מחמאה מוגזמת, מחמאה רגילה או לא ממישהו שהזדהה כצייר מקצועי.
לאחר קבלת הפתק, הם התבקשו להעתיק תיבה נוספת. הפעם נאמר להם שהם יכולים לצייר כל דבר. אמרו להם את זה אם הם היו בוחרים תמונה קלה הם לא היו לומדים יותר מדי. אם הם בחרו תמונה קשה יותר תלמד יותר, אך הם גם יכולים לטעות.
התוצאה הייתה כזאת ילדים עם דימוי עצמי נמוך היו בעלי סיכוי גבוה יותר לבחור לעשות תמונה קלה יותר כאשר קיבלו שבחים מוגזמים. ילדים עם הערכה עצמית גבוהה, לאחר שקיבלו שבחים מוגזמים, היו בסבירות גבוהה יותר במקום זאת לבחור בתמונה קשה יותר כאופציה.
אדי ברומלמן, מחברי המחקר מסביר התנהגות זו באופן הבא:
אם אומרים לילד עם הערכה עצמית נמוכה שהוא הצליח בצורה מדהימה, הוא עשוי לחשוב שהוא תמיד צריך לעשות טוב להפליא ... הוא עלול לדאוג לעמוד בסטנדרטים הגבוהים האלה ולהחליט שלא להתמודד עם שום אתגר חדש ... זה סותר את מה שרבים חושבים זה יהיה מועיל יותר, אבל מתן מחמאה מנופחת זה ממש לא שימושי לילדים שכבר מרגישים רע עם עצמם.
אני חושב שזה מסכם את זה בצורה מושלמת. ילדים בעלי הערכה עצמית נמוכה, כאשר הם זוכים למחמאות מוגזמות הגורמות להם להרגיש טוב ולהפתיע אותם הם מרגישים צורך להמשיך ונעים. העובדה או הפעילות שיש לבצע מאבדת חשיבות מסוימת (או את כל החשיבות) ואז זה רק חשוב לגרום למבוגר לחוש את אותה גאווה שוב. זו הסיבה שילדים רבים מעדיפים לעשות משהו קל, בידיעה שהם יעשו את זה טוב, יותר מאשר לעשות משהו קשה יותר מכפי שזה אולי לא בסדר ולהסתכן בקבלת "אתה יכול היה לעשות טוב יותר".
בשביל זה מעולם לא אהבתי לשבח את ילדי עודפים. אני מכיר בהישגים שלהם, אני אומר להם שאני אוהב כשהם עושים משהו נכון, אני מתאר את ההתנהגויות הטובות שלהם כך שהם רואים שאני מודע לכך שהם עשו משהו נכון, משהו שאני מצפה מהם (בדיוק כמו שאני מתאר את הרעים כשהם עשו משהו שאני לא אוהב ), אבל לא נהדר כי אני לא רוצה שהם יחיו בהמתנה כדי לגרום לי להרגיש טוב או שמח, או בהמתנה לתגובה שלי או לשיפוטי לגבי כל מה שהם עושים.
אני רק רוצה שהם יהיו עצמם, שיישארו ספונטניים וימשיכו לעשות דברים כי הם אוהבים את זה, כי זה גורם להם להרגיש טוב, כי הם לומדים מזה, אבל אני רוצה שהם להפנים את הערכים כמשהו טבעי ובו זמנית ללא ניעור. צריך להיות טוב, מכבד וצנוע מפני אתה צריך להיות כזה, לא בשביל שאבא או אמא יגידו להם שהם מצליחים מאוד. באופן דומה, ילד צריך ללמוד להיות אוטונומי, עליו להבין שהדברים משתלמים במאמץ והוא צריך לדעת שטעויות הן הזדמנות ללמוד מכיוון זו הדרך ללמוד ולהתקדם. הימנעות מלהיות כזו תמנע מביקורתם של אחרים, אך היא גם תמנע התקדמות, ולעיתים עדיף להסתכן ולעשות טעויות מאשר אפילו לנסות רק במקרה.
