ה פונדקאותהידוע גם בשם "בטן שכורה", הוא כזה שמתבצע כאשר אישה עוברת בתינוק של אדם אחר או זוג אחר. בספרד ובמדינות אירופה אחרות אסור לעשות זאת, מכיוון שמי שילד תינוק נחשב כחוק לאם.
במדינות אחרות, כמו ארצות הברית, זה חוקי וזו הסיבה שמכאן אנו מקבלים תמונות כאלו שבטוחות שהן הכי נפוצות שם, אבל שכאן מייצרים דיונים פנימיים רבים. התבונן בזה כמה שניות, או כמה דקות, ואנחנו ממשיכים לדבר.
הסיפור שמאחורי התצלום
תמרה, האם שמחזיקה את התינוק החדש שלה, לא התקשתה בדרך לאמהות. בשנת 2003, בהריון עם תינוקה הראשון, היא אובחנה כחולה ברעלת הריון ותסמונת HELLP. הרופאים החליטו לגרום לו ללדת לאחר הריון של 25 שבועות. כך נולדה בתו הראשונה, ילדה מוקדמת ששקלה קצת יותר מ -500 גרם.
תמרה קיבלה אז את ההודעה כי הריון נוסף יכול להסתיים, עם סיכוי של 60%, באותו אופן. במשך שנתיים הוא בילה עם בתו רוב הזמן בבית, עם בעיות רפואיות שונות וקשיים להאכיל אותה ולגרום לה לגדול ולעלות במשקל. זה היה מיום הולדתה השני של הילדה כשהוא החליט לפגוש אמהות אחרות עם ילדים כדי לקיים אינטראקציה עם ילדים אחרים. כך הוא פגש את לוגן, אם שגם לה ילד בן שנתיים. הם התחילו חברות שהתחזקה בהדרגה, קרבה יותר.
כאשר בתה של תמרה הייתה במצב בריאותי טוב יותר, היא וברנט, בעלה, החלו לחשוב על לידת תינוק נוסף. הבעיה היא שהסיכון שהכל בסופו של דבר יהיה זהה לא נתן להם להחליט. שנה אחרי שהתחיל את חברותו, ואחרי ששמע את תמרה מדברת על הרצון להיות אם שוב, לוגן הציע לו הצעה שתשנה את חייהם לנצח. Le הוא הציע לבטנו, רחםו, להחוות את בנו בשבילה.
לאחר מספר רגעים של ויכוח, שקילת היתרונות והחסרונות, הם החליטו לגרום לזה לקרות ובניסיון השני, עם הביציות של תמרה והזרע של ברנט, נכנס לוגן להריון. תמרה סיפרה שהוא שמח, חיכה לתינוק חדש, אבל לפעמים הוא הרגיש את הכאב של לא להיות מסוגל להיות זה שהרעיד אותו.
לאחר לידה בה כולם היו נוכחים, התינוק שנראה בתמונה נולד, ילדה על ידי לוגן והניקה תמרה, אמו הביולוגית.
אמא ביולוגית?
כפי שהסברנו נראה ברור שהאם הביולוגית היא תמרה, מכיוון שהביוץ היא שלו. עם זאת, איננו יכולים להתעלם משני דברים: מיקרוכימריות עוברית והעובדה שהתינוק גדל ניזון מגופו של לוגן.
דיברנו על מיקרו-שימרזם עוברי לפני זמן מה. זה מונח שבקיצור בא לומר שכאשר אישה בהיריון עם תינוק, כמה תאים של האישה באים להעביר את התינוק ו חלק מתאי התינוק עוברים לאישה. כלומר, העומס הגנטי העיקרי של התינוק מגיע מהביוץ והזרע, אולם יש חלק מחילופי DNA גם במהלך ההיריון, על ידי חילופי תאים שהעירו.
איך תינוק צומח בגוף לדעתי אין הרבה מה לומר, הדם, השלייה שהאישה יוצרת זה מה שמאכיל את התינוק הזה. החומרים התזונתיים שלהם הם אלו שגורמים לו לגדול ותאי החיסון שלהם, ההגנה שלהם, הם שהופכים לחלק מגופם להיוולד עם מינימום של הגנה.
יאללה המונח "אם ביולוגית" קולט גוון של תורת היחסות ולמרות שכולנו רואים בתמרה את האמא האמיתית, רבים עשויים לשקול כי האם האמיתית היא לוגן.
אבל עם מי הילד נשאר?
בסופו של דבר, בכל מקרה, לא משנה איך נחשבת "אם" כזו או אחרת, כי הילד נשאר כמובן עם תמרה. זה ההסכם הראשוני והתוצאה הסופית. שניהם מסכימים וכעת, כשהם מעירים, לוגן קשר מיוחד מאוד עם התינוק וכל זה גרם לכך שקשרי הידידות התחזקו לגבולות בלתי מעורערים.
אז מה שהכי מדאיג אותי זה לא תמרה, בן זוגה או התינוק, אלא לוגן. אהבה, כידוע לכולנו, אינה בלעדית ללידה. אנו ההורים יודעים היטב. אנחנו לא בהריון, לא יולדות, אבל אנחנו אוהבים את ילדינו בטירוף. אז התינוק יהיה בסדר ויהיה נאהב כאילו נולד מהרחם של תמרה. רק התבונן בתמונה כדי לראות שהוא מייד הרים אותה בזרועותיו, מייד הניק אותו והמשיך להסתכל עליו, כמו כל אם הייתה עושה לאחר שילדה.
אבל, כאמור, מי שמדאיג אותי מהמשוואה הוא לוגן, האם הפונדקאית, זו שמגדלת את התינוק. לא רק שתאי התינוק הם אלו העוברים לאם, גופה שלה משתנה הרבה, עד כדי כך שהוא מייצר הורמונים כמו אוקסיטוצין, האחראים לקישור האם עם התינוק, ותחושות רציונאליות (או לא הגיוניות) של החזקה והגנה בגלל העובדה הפשוטה שחשתי, במשך תשעה חודשים, שהחיים צומחים בפנים. יאללה, מדבר מהר, אני חושב בשביל אישה זה בטח קשה, קשה מאוד, למסור לתינוק שרק ילדת ואז בלילה, באותו לילה, לראות אותך ישן "ריק" בלי התינוק שחי בצד שלך.
למה אני לעולם לא אעשה את זה
אני מתאר לעצמי שאגב אני מסביר את זה כבר הבנת את זה לעולם לא הייתי עושה דבר כזה. ראשית, ובהיגיון, מכיוון שבספרד זה לא יכול להיעשות. שנית, מכיוון שאני חושב על אותה אישה שהייתה מכניסה את התינוק שלי להריון, אני חושבת שיכולה להיות לה הרגשה הזו, אני חושבת שיש הריונות נפלאים, אבל יש הריונות מאוד קשים, ולידות מאוד קשות, שבסופו של דבר נהנים או שלא נוח כמעט ונשכח כשאתה רואה את עצמך עם התינוק שלך בזרועותיך, והאישה ההיא תצטרך לעבור את כל זה, כמו שאומר, לך ריק. הוא נדיב מאוד ממנו, נדיב להפליא. מעשה אהבה שאין כמותו, אבל לא הייתי מסוגל לקבל משהו כזה. יותר מדי.
יש לי שלושה ילדים שאני אוהבת בטירוף. הם הילדים שלי, פרי הביציות של אשתי והזרע שלי, אבל הייתי רוצה אותם אותו דבר אם הם היו מאומצים כי במציאות הדבר לא משתנה הרבה: לא העברתי להם הילדות וגם לא ילדתי. כן, ראיתי אותם נולדו וכן, היה לי אותם כבר מהרגע הראשון של החיים, אבל זה לא רק גורם להם לאהוב אותם. אז אם לא הייתי מסוגל להביא ילדים לעולם הייתי מאמצת אותם וכך אף אחד לא היה צריך לחיות הריון, צירים ולידה ואז לא יוכל לטפל בתינוק הזה.
אבל היזהרו, זו רק דעתי ואני לא רוצה לומר שאני שופט את מה שעשתה תמרה ולוגן: שניהם הסכימו ומעומק זה מעשה של אהבה.
