"The Retoño Que Parí: מדריך לתכנות אימהית" הוא ספר סיפורים שבלי ליפול לנושאי האימהות האידילית, הוא עובר פרק אחר פרק מציגים שונים הקשורים לילדים, אמהות ואבות.
הוא מספר לנו בסגנון קרוב סיפורים על בגרות שונות, על מערכות יחסים שבורות כאשר ילד בדרך, על הרגע הקסום בו זוג אחר מחליט להביא ילד משותף, של הספקות לגבי הלא נודע שמביא חיים חדשים לעולם ...
יש גם סוגיית אי-הפוריות דרך כמה דמויות שאינן יכולות (נכון לעכשיו) להגשים את חלומן להיות הורים, אם כי אחר כך יש מסקנות מגוונות: ההישג הסופי של הריון ואימוץ.
הספר "הצילום שילדתי" מובנה ב 22 פרקים (פלוס אפילוג) ששלושת העלילות העיקריות הללו מתחלפות: הזוג שמשיג את ההיריון המיוחל, הריון לא רצוי מוכתם בהתעללות ודרמת עקרות.
הסיפורים שזורים בהרהורים על האימהות על ידי המספר שמראה לנו את הדמויות השונות בכל פרק. דמויות עם ספקות, שמחות, מלאות תקווה, פוחדות, מאוכזבות ... שבסופו של דבר הן מסתובבות על כל הפנים של הנושא המרכזי.
אבל בעבודה לא כל יחידות הלידה האפשריות מופיעות. הם לא מופיעים (או לפחות הם עושים זאת רק באופן משמעותי כדי להעביר ביקורת ואפילו, הייתי אומר, בזים) כמה אימהות שאינן נכנסות לתפיסה המסורתית והשמרנית יותר של מה להביא ילדים לעולם.
אבל לא כל בתי היולדות שווים את זה?
למרות שאני מסכים בנושא חשיבות האימהות וההתקשרות, שפותח בעבודה באופן נרחב, נראה לי שיש כמה סוגיות שמטופלות מנקודת מבט מאוד קונבנציונאלית או מסורתית, מספיק מניקו כדי להדגיש את התזה. אני מסביר את עצמי עם דוגמאות לעבודה.
אם האם עובדת לעבודה, הילדים גדלים נטושים ובסופו של דבר הם מתעללים כמו אביהם. אם האישה רוצה להיות אם חד הורית, זה משהו נגד הטבע והיא שנותנת להם מודרניות נתפסת למעשה כ"פנדה "(זה, אני חייב לומר, נראה רטרו במיוחד).
אם ההורים שוכרים שמרטף כדי לטפל בילדם, הם לא אחראיים והיא מסיעה את הילד למנוחה. במעונות יום ילדים חולים בדלקות אוזניים הגורמות להם לאבד את שמיעתם ... מתעלל שרעייתו אינה נפרדת ממנה ומנציחה את ההתעללות בילדו עלולה בסופו של דבר להתחדש ...
בדרך זו חלק מהדמויות מדברות, כך שאחרות פועלות, סוגיה ש"צייצה "אותי הרבה וגרמה לי להתרחק ממה שמסופר בפרקים השונים, רחוק מלהשיג הזדהות שתקרב אותי למסר או לדמויות. כמעט בסופו של דבר חשבתי שבנושא ההפריה המלאכותית אני גם אמצא איזשהו הסתייגות מפני שלא יהיה הדרך להפוך ילדים "לכל החיים" ...
חזון אישי שנכפה על ידי מושג נוצרי די שמרני, מכובד אך איתו אני לא מזדהה, ושאני חושב שלא יאהב קורא עם רעיונות אחרים על חופש ואמהות נשים במובן רחב יותר ( לא רק מהמשפחה המסורתית).
המחבר של אלה סיפורים על אימהות מריה תרזה טופטה המקסיקנית היא זו שנכנסת לראשונה לנרטיב. בוגרת המכון הטכנולוגי ללימודים גבוהים במערב כבעלת תואר ראשון במדע בתקשורת, מומחית לפרסום ושיווק, כמו גם להיות מורה ומשוררת, אך גם מנטורית, בת, אחות, בן לוויה, חברה ובראש ובראשונה אמא.
האיורים הפשוטים של "The Retoño Que Parí: מדריך לתכנות אימהית" הם יצירתו של בטי רודריגז והספר יוצא בהוצאת חברת Nowadays Orange Productions LLC. ניתן לרכוש אותו באמזון בפורמטים שונים, משם תוכלו לקרוא את העמודים הראשונים ולקבל מושג מהעבודה.
