אתמול נודע הדבר הילדים בפיקוח המינהל הקהילתי של ולנסיה, הפכו לקורבנות האולטימטיביים של הקיצוץ שחל בתקציבי הרווחה.
ככל הנראה מרכזי מגורים הגיעו לגבול, ו הם צריכים לפנות לבנק המזון ותרומות פרטיות כדי להאכיל את הילדים שגרים תחת קורת גג שלהם. ואני אומר, האם לא די בכך שהקטנים האלה היו צריכים להיות מופרדים ממשפחותיהם, כך שעכשיו הם חייבים ללכת רעבים? אני מאמין שאם לממשלה מוטלת האחריות לשמור על ילדים, עליה יש לייחס את החובה לטיפול טוב בה.
אתה יכול לדמיין? ילדים חסרי אונים כפולים, ילדים שנפגעו ממצב שהם (או משפחותיהם) לא יצרו ואשר נאלצים להיכלא במקומות בהם מצב הדברים הנוכחי נמשך, לא יהיו תנאים הולמים להתפתחותם .
היום שר השר לרווחה, אישר כי החובות שנקבעו עם המרכזים ישולמו (שהם באופן אירוני בבעלות ציבורית). אני מקווה שזה נכון, לא יתכן שהאפוטרופסות הציבורית של קטינים אלה היא פיתרון גרוע יותר שלשהות אצל הוריהם (הכל תלוי כמובן בכל מקרה ספציפי).
אם זה עניין של סדרי עדיפויות, יש לציין כי ניהול הם חייבים קודם כל להשגיח על אזרחיהם, אני אומר (למרות שאני לא מרוצה מדברים רבים, עדיין יש לי סוג של תקווה 'עיוורת'), לפחות במדינת רווחה.
נדהמתי לקרוא על אלה אזרחים זרים שמביאים אוכל וסבון למרכז המגורים באלטאה (אליקנטה), אני לא יודע מה עליכם לחשוב על המדינה שלנו, אבל בכל מקרה, ברוך הבא על תרומותיכם.
המקרה הזה לא שונה, מהילדים שהקיץ הזה יאכל בזכות העובדה שקני בתי הספר נשארים פתוחים בקיץ הזה, אבל הילדים האלה שמוגנים, סובלים פעמיים מכיוון שהם כבר הופרדו ממשפחותיהם. אה! ואגב, נראה שהם חייבים כסף למשפחות המארחות, חלקם כבר לא יכולים לטפל בילדים.
