יום חלום לא מאושר

רק חגגנו את יום החלומות המאושר ודיברנו על אימהות שלא יכולות יותר. היום מה שיש לי להגיד לך יהיה משהו שלא ראוי לשום מפלגה, אלא כשמישהו מחליט להפסיק לחיות את זה, אני אומר לך על זה יום חלום לא מאושר.

ולא, אני לא מתכוון לילדים שבסופו של דבר מתפטרים שההורים שלהם לא באים כשהם בוכים בלילה כי הם זקוקים להם, אלא של אמהות (ואולי אבות, אם כי לא ידעתי שום בטוח באופן אישי שגם הם קיימים) שעוברים לילות מחרידים והם יכולים לשקוע בצער על שנכנעו לבן זוגם ולא כופים את מה שהאינסטינקט מכתיב להם, שילדיהם זקוקים להם בלילה והם זקוקים לילדים, שרוצים להניק במשך שנים, שלא רוצים לקחת אותם לחדר ילדים או לבית ספר בו ילדיכם אינם מרוצים.

הדבר הרגיל אצל האדם הוא החלום המאושר

מבחינתם זה זה יום חלום לא מאושר, כך שבמובן מסוים, אם אתה קורא אותי, אתה יודע שאתה לא לבד, שאתה לא משוגע, זה מה שהם רוצים זה נורמלי וכי יש לו כל זכות לישון עם מי שהם רוצים, להניק כל עוד הם רוצים ולחנך בכבוד, כל מה שאמהות, חמות, בעלים ושכנים אומרים.

קולצ'ו, הורות מכבדת והנקה ממושכת ממשיכים להיראות כאקסצנטריות, משהו לא בריא או מסוכן או כסימן להיות אם אובססיבית מדי בחלק מהחברה. האם שיש לה מזל רע להרגיש משהו אחר ולחיות מוקפת באנשים המכחישים שהרגשתה בריאה ונורמלית יכולה לסבול הרבה.

בני אדם במצב "טבעי" שכבו עם ילדיהם במשך מיליוני שנים והניקו אותם במשך שנים ארוכות, זו התנהגות תקינה לחלוטין, ויתרה מכך, בריאה ומסתגלת.

עד לפני קצת יותר מעשרת אלפים שנה, הילד שלא ישן עם הוריו, היה מת מהקור או נפטר טרף באותו לילה. זה כבר לא קורה, כך שנוכל בבטחה ואם אנו שמחים על כל בני המשפחה, לקצר את ההנקה שיכולה להימשך עד שבע שנים או לישון בנפרד. משהו מכובד לחלוטין.

10,000 שנים אולי נראים כמו זמן רב, אך במונחים אבולוציוניים זה לא יותר משנייה. לא השתנינו גנטית באותם 10,000 שנים, אנו זהים לגברים ונוודים נוודים באינסטינקטים ההישרדותיים הבסיסיים שלנו, גברים הם וגם נשים. והילדים. בהשוואה למיליוני השנים שהיו הומינידים בכדור הארץ, 10,000 שנים זה כלום.

כלומר, שתינוק או ילד (יהיה זה ילד, להיות בן עשר) רוצה לישון יחד זה משהו רגיל ובריא לחלוטין. וגם אני אוהבת שנים. וכדי שאמא תחוש בייסורים עצומים ולא תוכל להתעייף אם אסור לה לשכב איתו או להניק מתי שהיא רוצה. כמובן, זה לא אומר שלילדים שישנים לבד או אמהות שנהנות לנוח עם ילדיהם הבטוחים בחדר הסמוך אין שום דבר לא נורמלי. וגם הגמילה מתוך הכרח אינה לחלוטין, זהה, ראוי לכבוד.

הכל מקובל וזה לא עניינו של אישה איך ישנה או מי אישה ישנה איתה או כמה זמן היא מניקה את ילדיה. לא לבקר אותה, לא לשפוט אותה, הרבה פחות לאלץ אותה לעשות משהו שהיא לא רוצה לעשות או להעניש אותה על כך שהיא מנסה ללכת בעקבות לבה. לאף אמא לא צריכה להיות חלום אומלל.

מי מחליט על גופנו?

פשוט שניהם תקינים, בריאים ואפשריים ושני המצבים ראויים זהים, אותו דבר, אני חוזר, כבוד לזוג, למשפחה, לשירותים ולסביבה. האם זה כל כך מסובך להבין שלאף אחד אין את הזכות לומר לאישה שעמה היא צריכה לחלוק את מיטתה גם אם היא בעלה האדון ואב הילדים? ההנקה זה משהו ששייך רק לה ולבנה? האם אתהשמחליט על גוף הנשים?

אני לא אומר שאתה צריך להתגרש קודם, אלא להסביר, להתווכח ובסופו של דבר, לא להיכנע אם זה נושא שבאמת גורם לנו לסבול או לילדים שלנו. יהיו מקרים שזה נושא ללא חשיבות רבה מדי בדינמיקה המשפחתית, אבל אם האם באמת צריכה שזה ינוח או תשמח, אף אחד לא צריך לבקש ממנה לוותר על רווחתה.

אם הדילמה היא לתרבות, להתגרש או בסופו של דבר להפוך לצל, מותש וחולה, לעולם לא לנוח טוב, עם כאבי גב נוראיים, ללא שינה מספקת וללא מיטה נוחה ... האם באמת כדאי להסתכן בסבל מההשלכות של שנים בלי לנוח טוב כמה קשה לגדל ילד?

והאמת, יהיה זה האבא או השכנה, לא האנוכיות, לא הנוחות של הזולת, ולא המנהג החברתי ולא הבורות שמגיעים לכך שאמא מניבה ומנהלת משא ומתן על משהו שמרגיש בסיסי לרווחתה ולבנה. איש אינו הבעלים שלנו. זה לא עניין של כיבוד האב או לא זכותו של האב להעיר, זה העניין לא להעניק לרווחתו של הילד ושל הילדים לאף אחדופחות אם זה לפני בורות או חוסר אהבה וכבוד.

חוות הדעת של הפסיכולוג מוניקה אלווארז

אני משאיר את מה, בנושא זה, התייעצתי עם הפסיכולוג מוניקה אלווארז, שאני מקווה שישאיר אותך מעט אור על משהו שיכול להיות מאוד כואב לאם.

אנו מדברים על בעיה מהותית הרבה יותר חמורה מאשר פשוט "לא מסכים עם דרך ההורות". יתכן ונצטרך לדבר על יחסים רעילים שבהם כן, המתעלל הברור הוא הוא, אבל היא גם מפעילה סוג של אלימות כלפי עצמה. חוסר האונים שנלמד? יכול. אבל הם לא דברים שנפתרים על ידי שתיית קפה עם חברים (במקרים רבים). פעמים רבות הם לא נפתרים, למרבה הצער. לפעמים המוות הוא הדבר היחיד שיכול לנתק קשר כזה.

הפוך את החלום הלא מאושר לגלוי

אני רוצה להראות שאנחנו מדברים על בעיה אדירה, זו של חלום לא מאושר אולי זה במקרים מסוימים זה מגיע לקיצוניות, ובמקרים אחרים, הרוב, ניתן לפתור את הדיאלוג ואת האהבה והכבוד האמורים בזוג.

בעל שאינו מקבל דבר שחיוני שבן זוגו ירגיש מאושר ובטוח צריך לשקף ולכבוד שיש לה את הזכות להחליט על גופה ועל חייה, לסמוך עליה, לתת לה סיכוי ולעולם לא להשתמש בשום משימה כנשק. . הם צריכים לתת לעצמם צ'אנס, להפסיק להרגיש כמו ילדים חסרי אימהות ולגדול, ללוות ולטפל במה שהם אוהבים.

ואם הוא לא נכנע, אני שואל אותך: האם עדיף לתרבות או להתגרש או להשאיר לנו בריאות והערכה עצמית? האם עלינו לנהל משא ומתן עם רווחתנו ושל ילדינו עם בן זוג שאין לו אותה תפיסת הורות כמונו? מה המחיר של חלום לא מאושר מי יכול להיות מוכן לשלם כדי להכניס דברים שמשמידים את ליבנו וגופנו?