כולנו יודעים שילדים מגיל (בערך) מגיל שנתיים יכולים לסבול מפרקי כעס על כיפותיהם של מבוגרים (ואל מול החברה שהם מתחילים לדעת). אנו קוראים להם התפרצויות זעם, או התפרצויות זעם, והורים מסוימים מאוד מוטרדים אני מאמין שהם רק ניסיונות לבטא רגשות.
האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני שינה את שמם, לאחר שבדק את ה- DSM 5. מה אתה חושב? "ובכן, כמו שאומר לך, אמרו לי לקחת את בני לרופא כי הוא לוקח יותר משלושה התפרצויות זעם בשבוע, ובטח שאני יכול לסבול מהפרעת מצב הרוח (DMDD). גופי אזל שאני לא יודע אם לצחוק או לבכות, אני צריך לחשוב על זה.
השינוי בוצע (ככל הנראה) כדי למנוע אבחון יתר של הפרעה דו קוטבית, אך מה המאמץ הזה לתייג ילדים? מדוע אנו מתגעגעים זה לזה כשהילדים מביעים את אי שביעות רצונם בבכי או בעיטה? אם העולם לא מיועד להם. מי חושב על צרכיהם? (לא, אני לא מתכוון לקונסולות, צעצועים, ממתקים ופעילויות חוץ-לימודיות כדי שההכשרה שלהם תושלם).
יותר הבנה ופחות אבחון
אני אומר לך מאז אני לא מתכנן לספור את מספר ההתפרצויות זעם שילדי סובלים, כל אשר יגידו הפסיכיאטרים האמריקאים. מה שאעשה זה להסתבך כך שפיסת העולם שהם מקבלים תהיה קצת יותר אנושית, ואמשיך לשאוף להציב גבולות שמובנים, וזה שיעזור לכולנו לחיות בחברה ולהבין שלא תמיד יכול להיות לך הכל מה שאתה רוצה
אבל מעל הכל אמשיך לנסות למצוא דרכים קבילות להביע את רגשותיהם, מבלי לפגוע באיש (אפילו לא בעצמם). בינתיים, הם ימשיכו להיות ילדים בחברה יותר ויותר מורכבת ואלימה ופחות אמפתית.
חלק מהמומחים אומרים כי בתקופת הילדות המוקדמת יש לאבחן הפרעות מסוימות. באופן ספציפי וחושב על ה- DMDD (כמה משעמם השם הארוך, אחרי שאמרת את זה נראה שלא אמרת כלום), כמה נדיר שילד בן שמונה תופס זעם? האם אסור להם לעשות יום רע?
קצת מחלוקת
לשמחתי, הפדרציה הספרדית לאיגודים של פסיכותרפיסטים, מטילה מעט שפיות כשלפני שנה כתבתי את זה '... אנו מעריצים את המאמצים השונים של קבוצת העבודה DSM-5', '... אנו מודאגים מהפחתת הספים עבור קטגוריות שונות של הפרעות, הכנסת הפרעות שיכולות להביא לטיפול רפואי לא הולם באוכלוסיות פגיעות, והצעות ספציפיות שנראות כאילו חסרות יסודות אמפיריים'..
חוסה סחובלר הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי ארגנטינאי המתמחה בילדים ומתבגרים. אני חושב שהוא מצליח מאוד לבטא שכשילדים 'מתויגים' שהם סובלים מהתפרצויות זעם, השאלה הולכת לאיבוד לגבי מה שקורה להם באמת.
והרופא הפסיכואנליטיקאי גוסטבו דוספוי קובע כי 'התקפי זעם הם הורדות של הקטנים ביותר', מאשים את המדריך החדש של "להיות פונקציונלי לאינטרסים הרווחיים של מעבדות התרופות".
אני הולך לספר לך סוד, אבל רק לך (אני לא אספר לרופא למקרה), כל מי שנמצא איתי כשאני עולה על גדותיו היה חושב שאני סובל מ- DMDD. זה מכעיס אותי לא להגיע לכל דבר ולפעמים אני בוכה, אני מרגיש חסר אונים בכך שאינני זוכה לתמיכה רבה יותר בחינוך ילדי והצרחות שלי בורחות, אני מרגיש כעס ואני צריך לרוץ להסתכל מהחלון כדי שלא בא לי לקרוע משהו
האם אני חולה האם אני לא יודע את הגבולות? ובכן, לא, אני אדם די בריא שמנסה לשרוד בעולם הכאוטי הזה. אותו דבר קורה לילדים, עם העובדה המחמירה שהם זקוקים ליותר אהבה והבנה מכל אלה שעברו הרבה על הילדות, הבנה שהם לא תמיד מוצאים.
