יש שבועיים, רק שבועיים, לחג המולד ולאלפי ילדים בספרד ובעולם לקבל את המתנות הראשונות שלהם. חלקם יקבלו יותר ואחרים יקבלו פחות. לחלק יהיה יותר כי בבתיהם יש להם יותר מה לבזבז ולחלק אחר יהיה פחות כי הכלכלה היא כמו שהיא.
עד כה הכל נראה הגיוני, עם זאת ישנם כמה ילדים שיקבלו דברים רבים, ללא קשר אם ההורים שלהם מצליחים או לא מסיבה קצת אחרת: שילדים יכולים לקבל את כל מה שהיינו בילדותנו לא יכולנו לקבל.
אין הרבה הורים איתם דיברתי בנושא זה מכיוון שזה לא נושא שמדברים עליו בדרך כלל ("וכמה הוצאת על ילדיך?" זו לא תוכנית לשאול שאלה כזו ...), אבל שמעתי באיזשהו הזדמנות הורים שהחליטו לתת לילדיהם את כל מה שהם רוצים כדי לבדל את ילדותם מזו שהיתה להם, כנראה עם פחות מתנות ורוצים שיהיו להם יותר.
לתת לילדים את כל מה שהם רוצים?
כן, אני יודע שזה ביטוי שנשמע רע. מישהו טוען שלא ניתן לתת לילדים את כל מה שהם מבקשים ובוודאי שכולם מסכימים עם זה. אני לא אוהב לתת אישור כזה, אם כי אני שותף לזה במהות, מכיוון ש"כל מה שהם מבקשים "של ילדים רבים שונה מ"כל מה שהם מבקשים" שלי, שבדרך כלל מסתפקים במועט מאוד.
עם זה אני בא להתייחס שאם זה היה המקרה שילד ביקש גרבי חג המולד וספר, אני מקווה שההורים, לא נותנים לו את כל מה שהוא מבקש, היו נותנים לו לפחות את הספר ... או נותנים לו את שניהם. , שעל ידי שנתן לו את כל מה שהוא מבקש, שום דבר לא היה הולך לקרות, נכון?
אבל כמובן, ילדים לא מבקשים בדרך כלל ספרים וגרביים, אלא עשרות צעצועים המופיעים בעשרות הקטלוגים שיש להם בבית וכמובן, יש הגיון להחליט להגביל את העניין, אלא אם כן תרצו לתת להם את כל מה שלא יכולתם להיות, לשמח אותם.
מה לא יכול להיות?
אני לא יכול להגיד לאנשים כמה מתנות אתה צריך לקנות לילדים שלך, למרות שאני יכול לומר מה מומלץ תמיד: עדיף מעט וטוב מהרבה, להשתמש בו, לנצל אותו, לשחק איתו ולסחוט אותו ולמנוע את העלאת חלק מהצעצועים לשכחה תוך מספר שעות מרגע פתיחתם.
אוקיי, תגיד לי, אז אני קונה כמה וכמה ילדות שהייתה לי, שלכולם בכיתה שלי היו יותר צעצועים ממני ונראה שלא התנהגתי. אני לא אתן לאותו הדבר לקרות לבני.
ואענה לך, אם כן, שאתה עושה את מה שגורם לך להרגיש טוב יותר, אלא שאתה ברור שמסירת צעצועים רבים לילד, לא בגלל שהוא באמת זקוק להם, אלא כדי למנוע מהם לחיות כמו שאתה לא עושה דברים באמת חושב אצל בנך אבל עשה אותם חושב עליךבריפוי הפצעים שלך כילד, בליקוק הצלקת שעדיין כואבת, שגם היום, כשמגיע חג המולד, אתה זוכר.
ואוסיף גם דבר אחד: מה באמת אותה צלקת? מכיוון שילדים רבים, בהיעדר בילוי עם הורינו, למדנו למדוד אושר לפי כמות הצעצועים שהיו לנו ולמדוד אהבה בכמות המתנות שהם נתנו לנו ("האם ראית כמה אני אוהב אותך שקניתי לך מה מה רצית? "הם אמרו לנו). עם זאת, אושר ואהבה לא חייבים להיות כאלה.
סנטה קלאוס והמגי אינם קיימים כדי לקנות את כל מה שילד רוצה, אלא להכין מתנה מאלו שהוא אוהב וללמד את הילדים שבאותו לילה הם יתנו מתנות לכל הילדים בעולם (אההם) , מלמד את הערך של שיתוף והתמיכה (אהיה שוב) ואת האושר של מתן משהו למישהו שאכפת לך ממנו.
והם עושים את זה כך מכיוון שהם לא יכולים לעשות את זה בשום דרך אחרת (הם קוסמים, הם מופיעים רק פעם בשנה והם לא רוצים שאף אחד יראה אותם למעלה), אולם אנו, ההורים, יכולים. כן אנחנו יכולים ללמד את זה הפועל של אהבה הוא "אהבה" ולא "לקנות" ושהיות מאושרת לא תלויה בכמות שיש לך או בכמה שהם נותנים לך, אלא בלהיות עם האנשים שאוהבים אותך ולגרום לך להרגיש טוב, שמח ונוח.
אני חוזר, עשה את מה שנראה לך נוח, אבל היה ברור (לפחות יש לי את זה) שמה שהיה חסר לנו בילדות לא היו הרים של מתנות, אלא קצת יותר זמן עם ההורים שלנו, להיות מסוגלים לשחק איתם עם או בלי צעצועים, להרגיש שאנחנו הדבר הכי חשוב שהיה להם. שחסר לנו במידה רבה יותר או פחות עבור רבים וכעת, כשאנחנו חושבים לתת להם את כל מה שלא היה לנו, עלינו להכניס את המאמץ שלנו לזה, במיוחד בזה.
הצעצועים? הם כלי לאפשר את המשחק, שימושי מאוד נחוץ מאוד, אבל אהבה וה אושראני חושש שהם משהו אחר.
