לפני מספר ימים התחלנו לדבר על הגנת יתר של אבות ואמהות כלפי ילדים, מה שמגביל ומאט אותם בהתפתחותם וזה יכול להוביל לכך שילד לא לוקח אוטונומיה מספקת וייקח זמן רב יותר להיות עצמאי מאחרים.
התייחסנו לשאלה שהופיעה ברשת במבחן בנושא הגנת יתר והיום נעשה זאת עם אחרת שקשורה לאופן הפעולה שלנו לנוכח בכי בננו כאשר הלך לבית הספר לראשונה. בואו נעשה זאת.
כדי להתחיל, וכפי שעשינו בפוסט הקודם, נדע את השאלה שנשחק השבוע:
זה היום הראשון ללימודים לבנך בן השלוש, וכשאת נפרדת ממנו הוא בוכה בלי ניחוש ותופס את שערותיו בטירוף.
כעת, כמו בפעם השנייה, נדע את התשובות:
א) אתה מחליט שאתה יכול לדחות מעט כשאתה הולך לבית הספר. מסכן, זה כל כך זעיר!
ב) שאל את המחנך אם אתה יכול להישאר איתו כמה שעות עד שהוא יסתגל לשיעור ותוכל לצאת מבלי להבין.
ג) אתה מחכה לקצת בכי ומתחיל את השיעור. ואז אתה נפרד ברכות, אך בתקיפות. כבר הכנת אותו פסיכולוגית, מכיוון שהסברתם במשך ימים איך תהיה החוויה הזו.
כפי שאתה יכול לראות, שוב הרחבת התשובה נותנת לנו מושג מה נכון על פי החזון של מי יצר את המבחן, נו באמת, שהדבר ההגיוני יהיה לענות על ג).
אני לוקח את זה הביתה
התשובה הראשונה אומרת שככל שהילד בוכה לא ניכר ונצמד בטירוף לשיערך אתה מחליט שזה לא הזמן ללכת לבית הספר כיוון שהוא בוכה כל כך הוא מדגים שהוא עדיין קטן ולא בוגר ושהוא עדיין לא מוכן להישאר לבד, בלי אמא או אבא, בבית הספר.
זו תהיה תגובה הקשורה להגנה מפני יתר ו זה נחשב שאם זו האפשרות שאתה בוחר אתה מראה שאתה מגן יותר מדיבכך שלא עשה דבר כדי למנוע ממני לבכות ולוותר מייד.
בתחילת התשובה ב) עם "שאלות למחנך אם אתה יכול להישאר איתו כמה שעות" ההנחה היא שבתשובה א) ההתייעצות למחנך אינה מתבצעת, כך שפעולת ההורים מסוכמת בסעיף " אתה מגיע לבית הספר, הילד בוכה, וכשהוא קטן אתה עוזב ". כמובן שזו קצת הגזמה המדברת במונחים של הגנת יתר, מכיוון שהאב לא מתערב כדי לנסות להפוך את ההגעה לבית הספר לרגע פחות טראומטי.
מסיבה זו בלבד, לא הייתי בוחר באפשרות א). כעת, אם הנוסח היה כדלקמן: "אתה שואל את המחנך אם אתה יכול להישאר איתו כמה שעות, עד שהוא יהיה רגוע יותר ויכול להישאר אחרי להיפרד ממך," הוא היה בוחר בזה.
ואז אנו מוסיפים את ההחלטה לחזור הביתה: "אתה שואל את המחנך אם אתה יכול להישאר איתו כמה שעות, עד שהוא יהיה רגוע יותר ויכול להישאר אחרי שנפרד ממך. כעבור זמן מה, הילד ממשיך לבכות בצורה בלתי ניתנת לחוסר ניחוח ולא מקבל את נגמר לך, אז אתה מחליט לקחת אותו הביתה, "ואני מאשר כי הייתי גם בוחר באפשרות זו. למחרת הייתי עושה בדיוק אותו דבר, וכן הלאה עד שבני נשאר טוב. במקרה של לא להשיג זאת, לאחר מספר ימים ואחרי שאיבד תקווה, זה היה מסמן את האותנטי האותנטי, דוחה את רגע ההתחלה ללכת לבית הספר ואומר ש: "מסכן, הוא כל כך קטן!".
אני נשאר אבל עוזב בלי להיפרד
התשובה השנייה מתחילה טוב מאוד, לשאול את המחנך אם אתה יכול להישאר איתו מספר שעות, אם כי "השעות" בוודאי יצעקו עבור אנשים רבים, אבל אז זה יתעוות, כי הרצון של האם או האב ללוות את הילד ולעזור לו להסתגל נעלם כאשר רוצים להיעלם ללא אזהרה.
כפי שהערנו מספר פעמים, זה לא נעשה. לגרום לילד להיות רגוע ומשחק היעלמות פתאום היא דקירה בגב לילד, כיוון שראיה שאמא נעלמה, היא מתחילה לבכות כאילו נחטפה או טורטפורט. ואז המטפלת באה ואומרת לו להיות רגוע, שאמא עברה זמן מה וכעת הוא חוזר והילד רואה את הבלבול שלו הולך וגובר, כי אם הוא לא נחטף או נחטף, למה לכל הרוחות הוא לא נפרד ממנו ... הוא לא אוהב אותך?
ואז זה קורה מה שקורה, שהילד, העייף מאמא או אבא נעלמים מהמשתלה בדיוק ברגע שהוא לא מסתכל, מחליט שאותו הדבר לא קורה שוב ו בחר לא להרפות מרגלייך לא ביום ולא בלילהבאותה עת ההורים מרגישים שהילד, במקום להתקדם, הולך לאחור.
אני חושב שברור עם כל הנימוק הזה שהאפשרות ב) לעולם לא הייתה בוחרת בה.
אני נשאר קצת, אבל אז אני הולך, כי כבר ידעת שזה כך
האפשרות השלישית, ג), וזה מה שאנו צפויים להגיב אליו, היא זו שרובנו בוודאי היינו בוחרים. אנו נשארים עם הילד עד שהוא רגוע ואז, באהבה ובביטחון, אנו נפרדים ממנו. על מנת שהילד יישאר רגוע (או רגוע ככל האפשר), נעשה שימוש בדיאלוג שהיה בעבר בבית ובטכניקות לחיזוי מה יקרה, כאשר הנפוץ ביותר הוא המשחק הסמלי שכבר הערנו בהזדמנויות אחרות.
הגישה שלי מעכשיו תהיה תלויה איך הבן שלי נשאר, כי יש ילדים שבוכים בייאוש. מספר אנשי החינוך התומכים בעצותיי יהיה ככל הנראה מיעוט, אבל אם הבן שלי היה בוכה ככה לא הייתי משאיר אותו בבית הספר.
בל נשכח שהם עדיין ילדים בני 2-3, ורבים מהם עדיין צעירים מאוד, בבגרותם, להסתדר עם ההיפרדות מהוריהם. אם ילד בוכה עד שהוא צועק, אני אקח אותו להיות רגוע יותר. הם ילדים, הם אנושיים (אנחנו אמורים להיות יותר מדי), ואני חושב שאנחנו צריכים ללכת לבית הספר בכיף וללמוד, לא להיות מוצפים בבכי ולחשוב מתי אמא תבוא.
הלימודים, כידוע, זה לא חובה עד 6 שנים (ואפילו לא אז, מכיוון שאפשר ללמוד גם בלי ללכת לבית הספר). זה כך, סביר להניח, מכיוון שזה הגיוני (של מגירה, הייתי אומר) לחשוב שלא כל הילדים יהיו מאושרים ומאושרים כבר מגיל 3.
רבים ילכו טוב ביום הראשון, רבים לא ילכו כשורה עד אמצע השנה, רבים לא ישתלכו כשורה עד שהם יהיו בני 4 שנים ורבים לא ישתלבו טוב עד 5 או 6, או אולי אף פעם לא, כלומר. עובדה היא שלא נראה לי הגיוני להכריח ילד שלא רוצה ללכת לבית הספר ללכת אם יהיה לו זמן כה רע. יש שיקראו לזה הגנה יתר ואחרים, כמוני, יתקשרו לזה השכל הישרמכיוון שאני, למשל, לא עשיתי את p3 ומכיוון שאני בספק אם מה שלמדתי ב- p4 ו- p5 סימן אותי כל כך עד שהייתי צריך ללכת לבית הספר באותן שנים.
