צעקות לא עוזרות לנו להרפות קיטור (למרות שאנחנו מאמינים שכן), זה גם לא מועיל לילדים לשים לב יותר, ואם זה לא הספיק זה יכול לגרום נזק רב.
חלקנו (אולי רבים) צעקו עלינו, אך זו אינה הצדקה כדי שנוכל לעשות זאת גם כיוון שאם אנו מזהים את הזיכרונות בזכרוננו ונחקור את רגשותינו, אנו מודעים לפחד שהוא מעורר כאשר מבוגר צועק עליכם ונבין זאת למעשה, יעיל במיוחד לילד לצבור כעסים, ומגדיל את הסיכוי לחזור על דפוס התנהגות זה. "צעקת עלי שוב באמצע הרחוב!", אמר הנער, והאם הביעה מבוכה, ייאוש ובלבול על פניה. אני יודע שכולנו מתעוררים בבוקר מתוך אמונה שנוכל לשלוט בעצמנו טוב יותר מאשר יום קודם, ושאף אחד לא רוצה לפגוע בילדיהם.
עם זאת, הקו בין אב או אם אוהבים וסבלניים, הורה זועם ובלתי מבוקר, אינו מורגש מדי מדי. אני חושב הבעיה היא שאנחנו לא יודעים (או לא רוצים) לצפות בתגובות שלנו, לנתב מחדש את המצב שלדעתנו בעייתי.
האם יש סיבות אמיתיות להיות צריכות לצרוח על ילדים?
אנו צועקים כי אנו מאמינים שחזרנו מספיק פעמים על ילדים שלא נדבקים, או מכיוון שאנחנו נכנסים למטבח ומוצאים את החלב שנשפך על הרצפה. אבל המניעים האמיתיים מדובר בעייפות מצטברת, היעדר תמיכה חברתית וקהילתית לגידול ילדים באופן בריא ו'למה לא לומר זאת בקול רם? ', האמונה בעליונותם של מבוגרים על ילדים.
לפני שלוש שנים מחקר של מדענים מבית הספר Simmons לעבודה סוציאלית בבוסטון (ארצות הברית) הראה לנו את זה צעקות על ילד מותירות גם סימנים לכל החיים באישיותו. בשנת 2003, כתב העת לנישואין ומשפחה, פורסם סקר שחשף כי 74% מההורים שנשאלו הכירו בכך שצעקו עליהם יותר מ -25 פעמים במהלך השנה האחרונה.
'25 פעמים ', הם רבים צודקים? אתה יכול לדמיין את עמיתך לעבודה, את חברך, את אחותך, את מורה ליוגה ... צורח יותר מ 25 פעמים בשנה? האם היית עומד בזה?
אבל בואו נשכח מספרים וסטטיסטיקות: מה אתם חושבים על אם שצורחת על ילדיה בסופר? איך אתה מרגיש כשבנך הבכור צועק על הקטן באותה דרך שעשית איתו בעבר? הם אומרים שהדבר החשוב הוא לדעת לזהות טעויות ולהיות מודע למה שעלינו לשנות, אם כי האמת היא שאנחנו צריכים גם לשאוף לשיפור
להלן כמה אסטרטגיות להימנע מצעקות
וזו אזהרה חשובה: מה שעובד עבור אחרים עשוי שלא, אבל בואו ננסה להיות מודעים לתגובות שלנו, ליכולת שלנו להישאר רגועים, ולנסות לנסות דרכים שונות להשגת המטרה שלנו (שהיא 'תפסיק לצעוק כדי לתקשר עם ילדים').
אם מספרת לך שהיא קראה עשרות (ברצינות) ספרים על חינוך והורות, ובסופו של דבר עליה להמציא צורות אחרות של מערכות יחסים עם כמה ילדים שהיא אוהבת, אם כי פעמים רבות הן מציפות אותה.
שינוי קיצוני: הכעס פוחת כאשר במקום להרים את קולנו אנו מורידים אותו, לרמה של לחישה. לא רק שזה ירגיע אותנו אלא זה גם יגרום לילדים למתן את הטון, ואת הפעולות.
'ילדים אלה זקוקים למנוחה': עם ילדים קטנים יש צורך לתאם מחדש את הפעילות שהם מבצעים ולהתערב ישירות כדי לעזור להם להירגע ולהפוך את הכל לטובה. אנחנו יכולים לעזוב את מה שאנחנו עושים ולרחץ אותם, לקרוא להם סיפור, לשחק משחק פרצ'סי או להיכנס לחדר מגניב כדי לגרום להם להקשיב, לשתף פעולה או להיות מכבדים יותר.
השאר: פעמים רבות עלי ללכת לחדר לא להתפוצץושום דבר לא קורה כי אני זה שעוזב. שם אני יכול לחשוב טוב יותר ולהחליט מה אני באמת מצפה מהם, ואיך אשפר את אופן פעולתי.
כשמה שאנחנו רוצים לשאול חשוב מאוד ננסה: למסור מסרים קצרים ופשוטים, לשאול אותם 'מתי הם יעשו מה שאנו מבקשים', להתקרב לדבר איתם, לשמור על מגע גופני (ללטף את שיערם, להחזיק את הידיים, לגעת בעדינות בכתפיים) כדי להעדיף ההאזנה שלך
אל תפחד מגבולות: נושא 'גבולות' מורכב מאוד להעמקה כעת. אבל אם סיכמנו עם ילדינו שהם יאספו את המטבח לפני הצפייה בטלוויזיה, והם לא עושים זאת, הגיע הזמן לכבות את המכשיר ולשמור על השלט, מכיוון שכך אין צורך לבוז, לצעוק או לכעוס.
'חפשו אחר האות!'כשאני אומר 'הר הגעש התפרץ וכשאנחנו הכי פחות מצפים לו, הלבה תתחיל ליפול מכל עבר', ילדי יודעים שיש לי מעט סיבולת. אני אשתדל להירגע, והם ילכו בזהירות רבה יותר. כל אב ואמא מחליטים אילו אותות לשלוח.
מגיל שבע או שמונה אפשר גם לומר לילד שהוא הולך לחדר לכמה דקות, אין הכרח להכריח את עצמו להיות כלוא. זה מרגיע אותנו.
לשיר, להשתמש בחוש ההומור, להתקלח, לצאת החוצה כדי לתת לנו את האוויר ... הם אסטרטגיות שההורים משתמשים בה פחות או יותר בהצלחה בהתאם למצב הרוח, היום ...
יש לי עוד מה לומר לך: במשפחות רבות ישנם כמה כללי דו קיום (מעטים אך כולם מתחייבים לציית): אל תצעק, אל תכה, אל תעלב. בדרך זו הם מווסתים אחד את השני ומסייעים להם להיות מודעים להתנהגות להשתנות.
האמת שכשאנחנו לומדים לצעוק פחות ומוציאים לפועל, אנו מתגאים בעצמנו, ואנחנו נותנים לילדים דוגמא חשובה מאוד: מודל לחיקוי.
