אחד הדברים שמאפיינים ילדים צעירים הוא היכולת המדהימה שלהם להמציא משחקים חדשים וסיפורים חדשים. הם בדרך כלל זקוקים למעט מאוד (אם ניתן להם למשוך את דמיונם) כדי להתחיל לראות משחק וכיף בו מבוגרים לא רואים שום דבר מיוחד.
משהו מעניין בטח קרה לבני ארן אתמול אחר הצהריים, כשאחרי זמן מה של דממה אני מוצא אותו במטבח עם חדר ארונות הראוי להיכנס לקטע שלנו טרסטדות של ילדינו. "תראה אבא, אני ארס"הוא אמר לי.
אהבתי את המצב והחלטתי לצלם כמה תמונות, כי באותו אופן שלפעמים אנו מאבדים סבלנות כשאנחנו מוצאים משהו כזה ברגע הכי לא הולם (הטיפה שממלאת את הכוס, זה נקרא בדרך כלל ...) אתמול חשבתי אפילו מצחיק, שרמוטה, כן, אבל משהו מדמיונו שהוא לא מצא בעייתי בכלל: במוחו הוא הצליח להסוות את עצמו כנום, אחד מאויביו של ספיידרמן.
בטח אתה תוהה "אבל מה לעזאזל?" ובכן, אני מסביר לך את זה: גלידת דרקולה, בטח שאתה זוכר את זה מילדותך ... שחור מבחוץ, טעם וקולה מבפנים, טעם תות, אם כי אלה שקנינו לפני כמה ימים לא היו מקוריים, אלא מלה סירנה.
העובדה היא שהם רצו לאכול גלידה כל אחד וכפי שהם עושים בדרך כלל, הם ניסו קצת ואז נמאס להם לאכול אותם. מכיוון שאיננו רוצים ללכת עם גלידה בכל הבית (זה יהיה מטורף), שמנו צלחת על השולחן וכך הם ישאירו אותה שם כדי לא להכתים את הידיים שלהם (וזה אם יימאס להם מהגלידה).
גלידות הושארו בצלחת בלי שאבא או אמא הרימו אותם, שם נמסו. ארן וג'ון שיחקו זמן מה בבית, אמא התקלחה ואבא (אני) הלך עם גים ישן בזרועותיו עד שלבסוף התיישבתי על הספה. כעבור זמן מה, כשראה שארן לא נראה סימני חיים, רואה זאת הייתי שקט מדיהתקרבתי למטבח ושם מצאתי אותו מניח את ידיו על הצלחות וממרח שחור להיות ארס.
למזלנו התכוונו להתקלח ושאין לנו שום התחייבות באותו אחר הצהריים, כי אמרתי לו מוקסם שזה נכון, שזה ארס, אבל שיום אחר נצטרך לחפש דרך אלטרנטיבית להסוות אותו מאותו סבל, כזה שלא אחד מהם השולחן, לא הספסל, לא הקיר, לא הרצפה ולא הוא עצמו היו מסתיימים בשחור ודביק.
אגב, אם אתה רוצה שנפרסם דחוס של ילדיך אתה יכול לשלוח דוא"ל לכתובת [email protected], תוך הסבר על הצפיפות וצירוף תמונה כלשהי שלו, ברוחב מינימלי של 650 פיקסלים. זה יהפוך לחלק מכל הסחר בילדינו שכבר פרסמנו בהם תינוקות ועוד.
