בביתי, בבית הוריי, הטלוויזיה תמיד ליוותה אותנו בצהריים. כשגרתי עם בני זוג אחר כך וכזוג, גם כן ניצלנו את ארוחת הצהריים והערב כדי לצפות בטלוויזיה. אבל עכשיו בקושי ראיתי את החדשות מזה תקופה, בערך הזמן שיש לבת הגדולה שלי, ארבע שנים.
עכשיו אין לנו טלוויזיה במטבח, שם אנחנו אוכלים, ולמרות שאני מתגעגע למעט מידע זה שאני מנסה לספק את החדשות בשעות אחרות של היום או בתקשורת אחרת, אני חושב רעיון טוב לכבות את הטלוויזיה במהלך הארוחות.
וזה למרות העובדה שהטלוויזיה הייתה יותר מפעם אחת "שיטה" טובה עבור בנות להישאר יושבת, משהו שקשה לי להשיג ושלעיתים, כשאנחנו ממהרים, זה גורם לי לייאוש.
אבל בלי טלוויזיה, אנו מסתכלים זה על זה יותר, שנראה מטופש, אבל זה לא אותו הדבר כמו להביט מהצלחת רק כדי לראות את המסך. ומעל הכל אנו מקשיבים ומדברים יותר במשפחה. אנחנו רוצים לדעת מה הם עושים בבית הספר, לדבר על אוכל, מה הם רוצים לעשות אחר הצהריים, הרגעים הכי טובים ביום ...
כמו שאמרתי, אולי הטלוויזיה הייתה גורמת לבנות שלי לא לקום כל כך הרבה מהכיסאות שלהן, משהו שאם הן לא היו עושות זאת לפני כן, בזמן הקינוח זה נראה בלתי נמנע והמעיין מופעל שגורם להן לקום ולאלתר עוברות דוגמניות. , מספרי קרקס, קפיצות, ג'אגלינג או כל פעילות גופנית אחרת שלא מתאימה במיוחד לשולחן.
אבל גם אנחנו לא יכולים להעמיד פנים (או שאני לא) עם שנתיים וארבע להיות דוגמא לסבלנות וסטטיות בזמן הארוחה (או בכל זמן אחר). אם לפעמים אפילו אני זקוק לתנועה! מה הייתי נותן בכדי להיות מסוגל לקום וללהטט בפגישה המייגעת המוזרה ...
ובכן, אני מזהה זאת, כשאנחנו אוכלים את שלושתם לבד, גם אני רקדתי איתם באמצע ארוחת הצהריים ומה שצחקנו! עכשיו אני מנסה לראות שזה לא תמיד יכול להיות, שלפעמים יש ממהרים, ושבמקומות עם אנשים אחרים הם יכולים לטרוח.
אבל בסופו של דבר, לא, אין לנו טלוויזיה במטבח, ולא נודיע לנו מאוד על השעה האחרונה, אבל אף אחד לא לוקח ממני את הרגעים האלה של תקשורת וכיף שלא יספקו לנו את החדשות, הסימפסון או בובספוג.
