אחת ההתנהגויות שהכי נוגעות להורים ופחות סובלנות את החברה הן השיחות התקפי זעם. הם מדאיגים הורים מכיוון שהם זמנים בהם ילדים אינם מטפלים בסיבות, בוכים ללא ניחוח והם מסוגלים "לשבור הכל". ואני אומר שהחברה לא סובלת אותם היטב, מכיוון שהשכיח ביותר בזמנים כאלה הוא שאנשים עוצרים להתבונן בסצינה כדי לראות מה קורה ואיך האם או האב יפתרו את זה.
התקפי זעם הם תוצאה של ניגוד אינטרסים בין מה שילדים רוצים לעשות או יש להם בזמן מסוים לבין מה שההורים מוכנים לתת, להציע או לוותר באותו הרגע. בנוסף, יתכן שבעיות עשויות להופיע מסיבות אחרות, בדרך כלל קשור לסוג כלשהו של חוסרשילדים לא מבינים, שהם חיים בצורה גרועה ושהם מחצנים בהתנהגויות מוגזמות שצריכות לשמש הורים כזעקה.
לתת יד לכל ההורים החיים במצבים דומים עם ילדיהם (לרוב, הייתי אומר), רוזה יובה, הידוע בספריו על החלום "שינה בלי דמעות" ועל הורות "הורות מאושרת", פרסם לאחרונה ספר חדש שכותרתו "לא התפרצויות זעם ולא סכסוכים", התמקדו במערכת היחסים בין הורים לילדים עד גיל 12.
קל לקרוא התייעצויות מקוונות של אימהות המדברות על גילאי שנתיים עד ארבע שנים (בערך) המתייחסות ל"התבגרות הראשונה שלהן "ויש אפילו תוכניות בטלוויזיה כדי לנסות לשנות את התנהגויותיהם של ילדים שמאוד מחצנים את חוסר נוחות וכי מרביתם לא מסכימים הם עם הוריהם (אתה יודע, סוג סופרנני).
בין כל אנשי המקצוע שמנסים לעזור להורים ובין כל המאמרים שניתן לקרוא על התפרצויות זעם והתנהגויות לא טובות יש אחד כזה, במיוחד ידוע באינטרנט, זהה רוזה יובה, מעניין מאוד (שתוכל לקרוא כאן וזה מסתיים בביטוי המסכם את דרך ההתקדמות שלו:
תאהב אותי כשאני פחות מגיע לזה כי זה יהיה כשאני הכי זקוק לזה.
הביטוי הזה, כל כך מוזר, בגלל שהוא מנוגד למה שמומלץ בדרך כלל, הקלטתי אותו בזכרוני מהיום הראשון שקראתי אותו ושם הוא ממשיך, ועוזר לי ברגעים הרעים עם ילדיי למקם עמדות, במקום להרחיק אותם.
הספר הזה בא לתת רעיונות והמלצות להבנת הביטוי הזה ולהקל על החיים עם ילדינו.
