כשאנו יוצאים, במיוחד אם אנו גרים בעיר, היעדרם של ילדים ברחובות בולט יותר ויותר. הם לא יורדים לבד לשחק, זה מסוכן. הרחובות אינם ידידותיים, מכוניות ועבודות הפכו לבעלי ערים וחיים, נראה שהכל מעוצב עבורם. וזהו הערים עוינות לילדים.
נכון שיש פארקים, תלוי באזור פחות או יותר מטופח או שופע, אך התצורה הכללית של שטחים עירוניים הם אויבים לחלוטין של צרכי הילדים.
יש לי מזל שביליתי חצי מזמני בעיירת חוף קטנה מאוד, בפארק הטבע של קאבו דה גאטה, מקום יפה ועם הרבה אפשרויות לשחק בטבע, ממנו אני מראה לכם פינה קטנה בתמונה המחישו רשומה זו. הילדים יוצאים עם האופניים או משחקים, מתרחצים, חוקרים, אבל גם כאן הם כבר לא יוצאים ללא השגחת מבוגרים מחשש למה שעלול לקרות. כשאני בא לעיר, אני גר בקטן, עם שפע של שטחים ירוקים ותנועה מתונה מאוד, די בטוח אך כפוי טובה עבור צרכי החקירה החופשיים של ילד.
הערים והילדים
אבל במדריד ובבירות אחרות, ב הערים הגדולות, הדברים מורכבים עוד יותר. ילדים כבר לא יוצאים לבד ואני מבין את זה, אבל הם איבדו את החופש המטורף הזה שאפשר להם לחקור את יכולותיהם, לעשות שובבות, להיכנס לשיחים, לברוח עד גבולות הבטיחות. ונצטרך לחשוב שנישלנו מהם צורך מולד.
כל מה שמתאגד כדי להגביל את חייהם למרחבים סגורים: בתי ספר, ביתנים שבהם הם מבצעים פעילויות ספורט מודרכות, שיעורים נוספים מחוץ לחוג למילוי זמנם, משחקים בבית לבד או מבלים שעות רבות מוסחות בהרפתקאות טלוויזיה או מחשב. אבל העיר, העיר הפכה לחלל עוין לצמיחתה.
ילדותי ברחוב
בילדותי הייתה אולי פחות מודעות לסכנות שילדים משחקים לבד ברחוב. ירדתי עם חברי לפארק והסתובבנו בשכונה ואפילו מגיל שמונה עברתי לבדי לבית הספר שנראה מחלון ביתי.
בקיץ, בעיירה בה היה לנו בית, יצאתי עם האופניים לרוץ הרפתקאות בדרכים, עם חטיף וכל אחר הצהריים כדי להיות חופשיים ולהיכנס, בואו נודה בזה, בלא מעט צרות. טיפסתי על עצים, איבדתי את עצמי בשדה, תפסתי את הסערה וחיפשתי מקלט תחת חבלי הקש, מעולם לא חשבתי על ציידים, קרציות או חוטפים של ילדים.
אני לא יודע מה תהיה שטח האמצע האידיאלי, אולי ערים פחות מאוכלסות, עם פחות מכוניות ושטח פתוח הרבה יותר טבעי, לא רק חניונים מוגבלים, אלא אזורים גדולים שבהם מפעילים ומשחקים שודדי ים, אינדיאנים, חוקרים, ספינות טרופות ואפילו גדודים.
לא פחדנו מגשם, או מרוח, או מקור, או מחום. שום דבר לא הותיר אותנו כלואים בבית ושהייתי, לפחות, ביליתי שעות רבות בקריאה וחלום, אבל הייתה לי גם אפשרות לצאת לשחק, בכל זמן שעשיתי ולהזיע ומלא אדמה הביתה עם חייכו מאוזן לאוזן תשושים לחלוטין מחוויות והרפתקאות.
מה שילדים היו צריכים
הילדים יזדקקו לרוץ על הדשא, ואין לך שלט האוסר לדרוך על הדשא. עצים לטפס. נחלים בהם נרטבים. בוץ, שדה, ארנבות, מחסניות, כדורי אדמה, דרכים חדשות איפה להמציא טיול אל הלא נודע. אותם דברים שנראים בלתי אפשריים אך בני אדם קטנים זקוקים להם. הערים שלנו עוינות ילדים, הם לא מיועדים להם ולא מיועדים לצרכים האמיתיים שלהם, וכי בטווח הרחוק, אני בטוח שזה משתלם.
יש יוזמה של האו"ם בשם ערים ידידותיות לילדים. למרות היותנו לא מספיקים, אלא אם העיר בה אנו גרים עומדת במאפיינים אלה היא דבר בסיסי. בהתאמת זה למציאות שלנו בספרד, יהיה צורך בכל הערים לדאוג לקיום מרחבים ירוקים עם צמחים ובעלי חיים שבהם ילדים יוכלו לשחק.
לא צריך להספיק פארק יפהפה עם גישה מוגבלת, המיועד רק להתבוננות או לטייל. העיר צריכה להיות מצוידת גם במנגנונים שבאמצעותם יוכלו ילדים להשתתף עם דעותיהם בחיי היומיום, תוך חשיפה חופשית של צרכיהם ורצונותיהם, כדי שלא יהיו, לפי גילם, אזרחים סוג ב 'שאין להם נכונות להקשיב ו להשתתף.
זה אחד הדברים שמעוררים בי הכי הרבה כעסים, הפארקים היפים האלה, עם מדשאה ופרחים, אבל עם שלטים האוסרים גישה לאזור הירוק, ומשאירים ילדים כצופים טבעיים פשוטים, עם מעטים בלבד נדנדות לממש את הצורך שלך במשחק וטיפוס.
מאז הערים עוינות לילדיםאולי הדבר היחיד שנותר להורים הוא לבזבז את זמנם הפנוי כדי לספק להם חוויות משחק בחינם בטבע. יציאה לחיק הטבע בסופי שבוע, גם אם אנחנו עייפים. הקדישו את שעות אחר הצהריים שהבית הספר משאיר אותם לחופשי, במקום למלא את לוח הזמנים המטורף של שיעורי הבית והשיעורים החוץ-ביתיים, ברחוב ובאזור הירוק החופשי הקרוב ביותר.
