לאחר שהסביר ממה מורכבת שיטת הרבייה איימי חואה מציע שאסביר למה אני לא אוהב את זה.
בערך הקודם אודות שיטה זו, לדברי מחבר ה- אמא נמר, ששימש בסין, נוכל לקרוא קטע מהספר שלו המנון הקרב של אם הנמר מה שבוודאי מסכם את דרך ההתנהלות שלו בצורה די טובה. בואו נגיד שהמאמץ שלך כאמא הוא, על קצה המזלג, שבנותיך יעשו מה שהיא רוצה שיעשו, מכריחות אותן למיצוי, עד שהן משיגות את יעד היעד. ברגע שהם מצליחים, שבחים, הערצה לאחרים וסיפוקם שלהם צריכים לגרום לבנות שלהם להרגיש טוב ורוצות להמשיך לעשות זאת.
אמר בדרך זו אולי יהיה מישהו שחושב "טוב, אם בנות בסופו של דבר אוהבות את זה ..." ואפילו רואים את זה חיובי שהן מתעלות על עצמן. ובכן, נוכל לומר זאת הדבר החיובי היחיד שאפשר להפיק מהדרך הזו לחינוך זה שהבנות מתעלות על עצמן וכיוון שהם רואים שהם מסוגלים לעשות משהו שעבורו חשבו שהם לא מסוגלים, הם רוצים להמשיך עם זה.
כל השאר שלילי, מכיוון שזה לא מכבד כלפי בנות. כפי שהוא מעיר "שום דבר לא כיף עד שתעשה את זה נכון". זה לא נכון. לכולנו היה כיף לשחק כדורגל טוב יותר או גרוע יותר, לשחק קלפים ולהפסיד, לנגן שיר עם הגיטרה למרות שנשמע "ככה" וזה היה כיף כי נתנו חשיבות וערך לדרך קדימה ולא רק למטרה
החיים אינם יכולים להיות תחרות מתמדת ועל ילדים להיות ברור כי הטעות היא אנושית והזדמנות לנסות ולהשתפר בפעם הבאה. אסור לשכוח כי "לפעמים אתה מנצח ולפעמים אתה מפסיד", בעיקרון מכיוון שאי אפשר לילד לעשות הכל נכון והתסכול שלא תמיד להשיג את מה שאמא מצפה מעצמו יכול להיות חזק ומסוכן מדי.
זה גם מסביר את זה "ילדים עצמם לעולם לא רוצים לעבוד, ולכן חשוב להתעלם מההעדפות שלהם", משהו לא מכבד אבל לא מסוגל. האידיאל הוא לחנך ילדים כאנשים אחראיים האחראים לחובותיהם ולהשלכות מעשיהם, המסוגלים לחשוב בעצמם ולחפש את הדרך המובילה אותם לאושר.
אין זה הגיוני שאם תתעלם מהמשאלות וההעדפות של ילדיה, כי הם בסופו של דבר יעשו מה שאמא שלהם רוצה שיעשו, אבל לעולם לא את מה שהם רוצים לעשות. חינוך כזה יוצר ילדים כנועים (וגם מבוגרים עתידיים) שתמיד יחפשו מישהו שיגיד להם כיצד עליהם לעשות דברים ואף יגידו להם מה עליהם לעשות בכל עת. בנוסף, זה לא נכון שילדים לא רוצים לעבוד. ילדים אוהבים לשחק ועד שלא נאמר אחרת משחק הוא עבודת ילדיםמכיוון שהם לומדים ומתפתחים כך.
אם אנו גורמים לילדים ליהנות מהלימוד וכי מה שהם צריכים ללמוד מושך את תשומת ליבם ומעורר את סקרנותם, יהיה צורך להילחם איתם כדי להפסיק את מה שהם עושים (כלומר, להפסיק "לעבוד"). הבעיה מגיעה כשאדם מגיע כמו איימי חואה ומאלץ אותם לעשות משהו שהם לא רוצים, בצורה משעממת וחוזרת על עצמה. הייתי רוצה לראות מה היא תחשוב על עבודתה אם במקום להיות פרופסור למשפטים היא הייתה עובדת במפעל לייצור ועושה את אותו הדבר ברציפות.
כתוב בקטע אחר ש "כשילד מתחיל להיות טוב במשהו הוא או היא זוכים לשבחים, הערצה וסיפוק. זה בונה את הביטחון שלהם ועושה פעילות שלא הייתה מהנה. ". שוב הוא מדבר על כך שילדים יעשו משהו שהם לא אוהבים, אלא משהו שהאם בוחרת עבורם. ברגע שילדים משיגים יעדים מסוימים, שבחים והישגים יביאו לילדים להתחיל להעריך את מה שהם עושים. עם זאת, מדובר בחרב פיפיות. אדם חייב לרצות לעשות משהו כי הוא נהנה ממנו (אני מקווה שזה תמיד היה ככה, אפילו בעבודה), לא בגלל מה שאחרים חושבים עליו כשהוא עושה.
האושר שמקורו בשבחים הוא חלופי, מכיוון שהוא נמשך בזמן שהם נשארים. בואו נגיד שאמהות גורמות לבנם לעשות משהו בגלל שהוא רוצה לרצות ובגלל שהוא רוצה שיכירו בו את מה שהוא עושה. המוטיבציה החיצונית הזו שברירית מכיוון שהיום בו הילד לא יקבל את המצופה ממנו והמחמאות לא יגיעו לא תהיה שום סיבה להמשיך ולעשות משהו שהוא אפילו לא אהב לעשות.
זה מזכיר לי את הכניסה שלפני מספר ימים כשאם גילחה את הגבות של בתה להשתתף בתחרות. אמהות אלה גורמות לבנותיהן להעריך כניצחון חיובי בתחרות יופי, אם כי ככל הנראה הן מעדיפות להישאר בבית משחק.
סליחה על איימי חואהאבל אין לי את התמיכה שלי. אני רוצה שלילדים שלי תהיה עבודה, אפילו לנגן בכלי ולהיות טובים במה שהם עושים, אבל אני רוצה שהם יעשו את זה כי הם רוצים לעשות את זה, לא בגלל שאני רוצה את זה בשבילם. לכן אקדיש את המאמצים שלי כאבא בכדי לגרום להם אנשים אחראיים, אוטונומיים וחופשיים לבחור את דרכם.
כסקרנות, נניח שספרו של הסופר הוא אחד המוכרים ביותר כיום ב אמזון. נראה כי כל המחלוקת שהושגה נכנסת לתוקף.
