היום אני מביא לך את זה סרטון מצחיק שמראה כיצד ילדים מסוגלים לעמוד בפיתוי של פינוקים, או כמעט. ההסבר לעובדה יוצאת דופן זו הוא שיש להם את ההבטחה שאם הם יחכו לאכול את הממתק, הם יקבלו הרבה דברים נוספים.
האסטרטגיות של ילדים להכיל את עצמם ולא לזרוק את עצמם על הממתק הן מגוונות ומצחיקות מאוד: יש כאלה ששרים, שנראים לכיוון השני, שמזיזים את רגליהם בקוצר רוח, שמריחים את זה, נוגעים בזה ... ויש קליפים שמוצצים או קורעים אותה חלק כלשהו כדי שלא תשים לב שהם כבר ניסו את זה.
באופן כללי, פני התשוקה הם עצומים, ויש כאלה שלא עומדים בפיתוי ובסופו של דבר אוכלים את הממתק, מבלי שהם מסוגלים לחכות לתגמול הגדול יותר שיגיע להם אם היה כלול.
מאחורי התמונות הסקרניות עומדת תיאוריה. הפסיכולוג וולטר מישל ערך סדרת ניסויים בהם ילדים של ארבע שנים התמודדו עם דילמה בין תענוג פשוט, קרוב וארוך-חלופי מול תענוג גדול יותר שעליו הייתי צריך לחכות.
הניסוי היה לשים שתי עוגיות לפני הילד, אחת קטנה ואחת גדולה. הילד יכול לקחת את העוגיה הקטנה בכל עת, אך אם הוא רוצה את העוגיה הגדולה, אז עליו לחכות שהמבוגר יחזור לחדר, דבר שיכול לקחת עד עשרים דקות.
התוצאות מראות שעד לילדים קטנים יותר יש תכונות של משמעת ושליטה עצמית, בחיפוש אחר תענוגות גדולים יותר גם אם זה כרוך במאמץ ודחיית השגת התשוקה.
אותם ילדים שלא מצליחים להראות את הסימנים הטבעיים הללו, לטענת החוקרת, יתכן ויהיה להם זמן גרוע יותר כשהם גדולים יותר, מבלי שיידעו לחכות או להרהר במה הכי טוב.
התגובות של הילדים שהשתתפו במחקר של מישל הראו פעולות דומות לאלו שצפינו בתמונות: ילדה מתחילה לזמזם שיר לזכור את ההוראות: שכדי להשיג את העוגיה הגדולה אין עוד מה לחכות, סגור את עיניים ומפנות עורף לעוגיות.
ילד קטן אחר מניף את רגליו באלימות קדימה ואחורה, מנסה לעשות הכל מלבד לחשוב על העוגיה שיכולה היה לו בכל עת.
כבר דמיינתי את זה, אפילו כל כך קטן, ילדים רבים יכולים לחכות לקבל את הפינוק הגדול ביותר על ידי ביצוע תרגיל לשליטה עצמית. האם נאבד את היכולת הזו לאורך שנים ונפסיק להילחם ונחתור לתגמול שאנחנו עדיין לא רואים?
