לפני מספר ימים חזרתי מהחופשה שלי, חזרתי לעיר בה אני גרה, ובנוסף לכך שהבנתי כמה טוב זה מסתובב ברכב בימינו יכולתי לראות באחת מאותן פרסומות נהדרות שרואים בזמן נהיגה "בחזרה לבית הספר" ממש מעבר לפינה.
"אלוהים - חשבתי - אבל אם אנחנו עדיין באמצע אוגוסט ...". בהכרזה ניתן היה לראות ילדים מחייכים עם תרמיל מכריזים שאני לא יודע איזה הנחות ואני לא יודע כמה קורטיקוסטרואידים, מילה שלצד הביטוי "חזרה לבית הספר" תמיד העניקה לי דחייה מיוחדת (מעולם לא ידעתי מה קורטיקולים עד לאחרונה, אני מניח כי מעולם לא רציתי לשמוע בחגים מילים שיש בהן "קול", כמו כולסטרול או אוסףלמשל).
העובדה היא שלמרות שאני כבר לא חוזר לבית הספר, אלא חוזר לעבודה ולמרות שהחזרה אינה כרוכה בטראומה רבה, ראיית הכרזה הנזכרת הביאה לי זיכרונות נעימים מתי, אפילו בחופשה ועדיין ב באוגוסט ניתן היה לראות בטלוויזיה ילדים עם תרמילים המודיעים על החזרה המאושרת לבית הספר.
אני לא יודע איזה רגשות היו לך באותה תקופה, אבל בעיקר הכרתי חופשות קיץ לאט לאט למרות שיש לי שלושה חודשים, מכיוון שהם התכוונו למזג אוויר טוב, משחקים, כיף וחופש.
לעומת זאת, לחזור לבית הספר היה לחזור לנורמות, לנוקשות, להצטרך להקדיש כמה שעות בישיבה לשמוע כמה דברים מעניינים ורבים מתנפחים אחרים, לקחת כמה גיליונות שיעורי בית ולסמן אותי, ככוונות טובות לקורס , ללכת ללמוד כל יום כדי לא להשאיר הכל למטרה האחרונה, שנמשכה שבועיים.
העובדה היא שאני צופה, כעבור שני עשורים, כי ההודעות של סחורה ילדי בית הספר ממשיכים להתקדם (כמובן שאנו לוקחים בחשבון שנשארו רק שבועיים לפני תחילת הלימודים) וזה ממשיך לגרום לי לאי שקט כמו בעבר, כשעזבתי את הכוורות צפייה במודעות של מחברות ותרמילים בזמן אכילת גלידה בבגד ים.
