ה סוציאליזציה של ילדים זה אחד הנושאים המדוברים ביותר בחברה הנוכחית שלנו. מונח זה שמשמעותו (בתחום הילדים) לערב ילד בחברה, או לקרב את החברה אליו, מתחיל באמת כשנולד, עם המשפחה, עם השכנים, עם טלוויזיה (סוכן חברתי אדיר) ), עם ילדים אחרים בפארק וברחוב כדי להמשיך אחר כך להתרחש ללא המשפחה בבית הספר וסביבות אחרות בהן הם צריכים לנצח, להפסיד, לשתף, לדון, לכעוס, להתפייס, להתגונן וכו '.
דווקא בתחומים הכרוכים בהפרדת ילדים מהסביבה המשפחתית בה הדיון הגדול ביותר מתרחש ולכן הוא מסוג זה של סוציאליזציה עליו אדבר היום (וכשאדבר על סוציאליזציה אני אתייחס לזה שמפריד לילד של הוריהם לחלוק זמן עם בני גילם).
אין למהר להתחיל סוציאליזציה
סוציאליזציה היא תהליך שיגיע במוקדם או במאוחר אשר ניתן לו ערך מוגזם כיום, בטענה אפילו שזה משהו הכרחי (כמעט חובה) בגיל צעיר, נניח מגיל 12 חודשים.
באותו אופן בו סוגיית הזמן מזוטה, ומציעה את הפיתרון המכונה "זמן איכות" בהיעדר כמות, חזון המיטיב של משתלות כאלמנט חברתי מובהק הוכלל עד כדי ראיה ככאלה ישות הכרחית (הודע לי מתי הממשלה מפסיקה ליצור מקומות פעוטונים להתחיל להאריך את חופשת הלידה).
גידול ילדים נופל היום לצדדים שלישיים ואחוז גדול הולך לגני ילדים או מרכזי משחק. המערכת מוגדרת ככה, עם רתיעה אמהית נמוכה שמאלצת אם (או אב) לוותר על חלק גדול מתפקידה האימהי לאנשים או ישויות אחרות.
על מנת לשלול מההורים כל תחושת אשמה או אי נוחות, זה היה קשור בשלב כלשהו בהיסטוריה (אינני יודע מי עשה זאת ומתי) הקשר עם ילדים אחרים כדי להתקדם בסוציאליזציה שלהם, וההתרועעות המוקדמת הזו זה הוגדר כמועיל והכרחי להתפתחותו ולמידה.
כך, בנוסף לאותם זוגות המשתמשים במעונות היום על פי הצורך, אפשר למצוא הורים רבים שמפנים את ילדיהם של שנה (או פחות או יותר) לבית ספר מכיוון ש"צריך ללמוד שזה לא מרכז היקום " , מכיוון ש"הוא צריך לשחק עם ילדים אחרים ", כך שהוא" הופך להיות עצמאי ", מכיוון ש"שם הם מפחדים מאוד" או מכיוון שאחרת הוא יהיה "מאוד תלוי באמו" (יאללה, מפונק או מכושף, בשפה אנושית).
האמת היא ילדים זקוקים לחיבה, קשר וביטחון שאמם מספקת להם (למעשה, אנחנו מדברים על האדם איתו הוא הכי מקושר, שהוא בדרך כלל האם, כמובן) לצמוח יציבה פיזית ורגשית, באופן אידיאלי, עד לפחות 3-4 שנים.
זה לא אומר שאתה לא יכול להתחיל לקיים אינטראקציה עם ילדים אחרים לפני כן, שאתה יכול להיות ויהיה, בטוח, מעשיר, אבל זה לא הכרחי בהחלט ופחות אם אתה צריך להיפרד מאמא שלך לשם כך.
ילדים מרוכזים בעצמם מכיוון שהם חייבים להיות.
ילדים מרוכזים בעצמם עד גיל שש פחות או יותר. מה שנשמע כל כך שלילי (מבוגר אגוצנטרי לא נראה טוב) הוא תכונה הכרחית אצל ילדים. הם צריכים להיות כאלה, הם צריכים להרגיש את מרכז היקום ולהאמין שהכל שייך להם ושהכל משפיע עליהם לצמוח עם הערכה עצמית גבוהה ולדעת את עצמם כמה שהם יכולים. במילים אחרות, לא רצוי "להרפות" של ילד לפגוש אנשים אחרים אם הוא עדיין לא מכיר את עצמו, וכדי להכיר את עצמו, עליו להרגיש במרכז כל מה שסביבו ולראות איך הוא מתאים. בסביבה ההיא.
לתת דוגמה, להעמיד פנים שילד מתרועץ בגיל צעיר זה לרצות שילד ילך מאה מטרים כשהוא בדיוק עשה שני צעדים. בקיצור, זה מבקש ממנו לדעת שיש יותר ילדים, כאשר הוא אפילו לא יודע שהוא ילד.
ילדים לא מתחילים להבין שמדובר באנשים עם גוף שיכולים לתקשר עם הסביבה ועם אחרים עד 18 חודשים. בסרטון הבא תוכלו לראות ניסוי עם ילדים שמסביר זאת:
מכאן והלאה (מאותו שלב בו הם מגלים שהם אנשים) מתחילה רשת למידה מורכבת שצריכה להביא אותם להכיר את עצמם כאנשים.
למידה זו צריכה לבוא עם האדם המספק יציבות רגשית רבה יותר ובמגע עם הדמות האחרת (או האימהית), מכיוון ששניהם משמשים מודל ללמוד ממנו.
בין 3-4 שנים הדבר משתנה
עד 3-4 שנים השפה התרחבה במידה ניכרת ביחס לגילאים קודמים, כניסות כלבת (התקפי זעם) הופכים פחות תכופים ככל שהשליטה ברגשות שלהם מתחילה להתבגר ויכולה לבטא רגשות בדרך שלהם של אהבה, עצב, קנאה, קנאה, שמחה, סקרנות וגאווה.
בזכות יכולות רגשיות אלה, החזון האגוצנטרי שלו מתחיל להתרחב למציאות אחרת כשהוא מתחיל לדאוג לאחרים (ילדים אמפתיים להפליא, אפילו בוכים אם הם רואים מישהו בוכה ומציעים את הנכס היקר ביותר שלהם כדי לנחם אותו).
התבגרות רגשית זו מה שהילד צריך להתחיל להכיר סביבות אחרות וללמוד שישנם ילדים אחרים עם חששות ורצונות דומים ועם היכולת לקיים עימו אינטראקציה בצורה שונה מזו של אב ואם. ואז, בסרטון הבא, תוכלו לראות מתי ילדים מתחילים לפתח את הבסיס הרגשי שלהם:
זה הזמן האידיאלי להתחיל בסוציאליזציה, שתמיד צריכה להיות הדרגתית ומכבדת את המקצבים של הקטנטנים. כלומר, אנחנו אפילו לא אומרים שבית הספר צריך להתחיל בגיל שלוש או ארבע, באופן אידיאלי, בגיל זה הם מתחילים ליצור קשר עם ילדים אחרים בחברת אמם (למרות שללא איסור קשרים קודמים, ברור שרבים הם בלתי נמנעים), הילד הוא זה שמחליט עד כמה להיפרד וכמה רחוק להגיע.
קל להבין מדוע מדינות אירופה השונות מגנות על חינוך מגיל 6-7 שנים. מטרתו היא לנסות להפוך את תהליך החיברות בדיוק לכך, תהליך בזמן ולא "מחר מתחיל להתקשר, אני משאיר אותו בחדר הילדים."
ילדים מתחת לגיל שלוש עוסקים בחברת מעט או כלום
אם נעצור להתבונן בילדים מתחת לגיל 3, בין אם בחדר הילדים ובין אם בפארק, נוכל להבחין שבאופן כללי אין ביניהם אינטראקציה מועטה. בכך אני מתכוון להגנה על מושג סוציאליזציה שגויה. "בחדר הילדים כולם משחקים והם לומדים לשחק אחד עם השני" זה שגיאה. ילדים משחקים זה עם זה, אך לא עם אחרים, ופחות מיוזמתם. בואו נראה את זה מוסבר שוב עם סרטון:
הגן הופך אז למשאב (משאב נהדר) עבור אלה הזקוקים לו, אולם אין הכרח להתפתחות נכונה של ילדים שכן, כאמור, מדובר בערך 3-4 שנים בהן ילדים עליהם להתחיל לקיים אינטראקציה עם ילדים אחרים ותמיד, לעת עתה, עם נוכחות של הורים.
תמונות | פליקר - ג'ון וילקינסון, גברת W,
סרטונים | קטעים מתוך הסרט התיעודי האנושי לתינוק - קרוב
בתינוקות ועוד | חברותיות של תינוקות: משמעותם, זמן האיכות או כמות הזמן ?, ילדים צריכים לחלוק, אם הם רוצים, לא אוהבים לחלוק? בואו נחכה שזה יגדל
