אנו ממשיכים במסענו דרך סיפורי האמהות שאתה שולח אלינו ליום האם שנחגג במדינות רבות ב -2 במאי. היום תורו של אריקה, שמספרת לנו איך יום עם אמיליה ויולטה הקטנה שלה.
הילדה הקטנה, שאמה מכנה בחיבה ויולטה, תפנה בת שנה ביוני. בסופי שבוע הם נהנים מהם יחד עד תום. בוא נראה מה הסיפור שלו.
יום איתך. אתה מעיר אותי בשעה 7.30, לפעמים כשאתה וגואה בשמונה. הם גמרו לי בסופי שבוע ישנים בצורה בריאה, אזלו לי עד 4 לפנות בוקר וללא ספק אלה שבשעה 10.30 לצפות בטלוויזיה עד ארוחת הצהריים. כי עכשיו בשעה 7.30 מקסימום 8.00, מלאך קטן ללא כנפיים נע לידי, זז כמו תולעת ומניח את רגלו, זרועותיו, כל גופו על אמא ואומר בלי מילים "בוקר טוב אמא, חיכיתי לסוף השבוע שיעבור איתך. "
וכך, חצי ישן חצי ער, אני מכין את הטטיטה שלך ואתה פותח את הידיים הקטנות שלך ובסימנים אתה אומר לי "הזדרז, אישה, הבטן הקטנה מדברת אליי". ואני נותן לך את הציצי שתוכל לקחת כמו שאתה עושה מיום שני עד יום שישי. אבל אתה אומר לי: "לא ממיטה, אני אוהב את סופי השבוע שאתה נותן לי את הציצי". אז המגפיים הצידה ואתה מסתכל עלי וצוחק ואז אתה טוען אותי למה אני לא מפנק אותך בכך שאני נותן לך את הסירה. ואז לאכול את פתיתי התירס הקטנים שלך כמו בסיפור ריזיטוס דה אורו. אתה התלתלים שלי בצבע סילון. ואנחנו אוכלים ארוחת בוקר יחד, לפעמים סבתא שלך ודודך מלווים אותנו, או אם לא רק שנינו ואנחנו רואים "חברים" לזמן מה. החלפנו את הבגדים, המשכנו לראות טלוויזיה ואתה בהליכון. ואז זמן המיץ. "מה אתה רוצה לקחת היום, נסיכה שלי? אני אומר לך." מה, אמא, אבל 10:30 בבקשה. "ובאותו הרגע איתך בזרועותיי אני לא מתגעגע לישון עד 10.30 בבוקר. ואז התנומה מגיעה ואני שרה לך ואני לוקח אותך בזרועותיי ואומר לך "ויולטה, אהובתי, אם אתה לא ישן, אמא לא יכולה להכין לך את המרק." ואתה ישן קצת בשביל שאחווה איתך את הכישורים הקולינריים המעטים שלי. שעועית, מרק עוף, ברוקולי, כרובית, תרד, גזר ... כמה אתה אוכל יפה, ואני מחפש מתכונים וממציא דברים, הכל בשבילך, ואז האמבטיה, ואתה אוהב את זה ואתה לא רוצה לצאת למחוא כפיים ורוצה לקחת זרזיף המים ואתם צוחקים וצועקים של אושר ואתם מרטיבים אותי ושנינו צוחקים .. וכל רגע איתכם זה מסיבה וכל רגע איתכם הוא של אושר ואהבה. אחרי האמבטיה שוב טיטהה. ועכשיו כן, לישון. רגע בעריסה אבל רק רבע שעה לאמא לשטוף את הכלים ולתקן קצת, ואז לתת לך אתה ער ואומר לי בלי לדבר "אמא, אני רוצה לישון איתך". ושם אני, לפעמים בתוך הרהיטים, לפעמים במיטה, עם העכביש שלי בגודל 74 ס"מ שלא נכנס לחזה שלי, שעלה על גדותיו בכל מקום. אבל הנה אתה התולעת הקטנה שלי שעלית על אמא, ואני מסתכל עליך ומלטף אותך ומנצל את ההזדמנות לחתוך את ציפורניך, לקרוא ספר, עיתון או מגזין, או לצפות בטלוויזיה. לפעמים גם אני ישן, אבל זה לא כמו קודם כי עכשיו האוצר הגדול ביותר שלי מעלי. עכשיו אני יכול לשים את הרגל על הכרית, כי עכשיו אני הכרית שלך והרגל הקטנה שלך עוברת עליי. ואז אתה מתעורר, אתה מסתכל עלי ובחיוך הגדול שלך ועינייך הבהירות אתה מודה לי ואני מביט בך ומנשק אותך על המצח ומודה לך שהגעת לחיים שלי.
אחרי התנומה שאנחנו משחקים אנחנו מצלמים, אני מלמד אותך ללכת ואתה מעדיף לרוץ כי ההליכה מאוד איטית והריצה יותר מהנה, נכון? ואנחנו רוקדים כל דבר, בולרו, סלסה, מרנגים, ואתה מוחא כפיים וצוחק ואני לא משנה את סופי השבוע לשום דבר. כי אין קולנוע אבל אתה שם, אין יציאות לקניון אבל אתה. ואז אתה אומר לי "אמא, אני רוצה פרי" ואנחנו אוכלים את שניהם, אחד בשבילך ואחד בשבילי. לפעמים אחד לדוד אם הוא לא יצא. ואז הציצי. ואז להמשיך לשחק, לגדל, לחיות אותך ואת אני. הם נותנים לנו 20.00 ואתה רוצה יותר משחקים, יותר צחוקים ובעיקר עוד טיולים. באותו זמן סבתא שלך כבר בבית ואתה משחק איתה. איך הכיף אתה. מזל תאומים יפה שלי, כמה אני אוהבת אותם! זמן אמבטיה טטיטה וכדי לשחק קצת. אבל "תירגע (אני אומר לך) כי אנחנו כבר לא יכולים להתחמם." אנחנו רואים טלוויזיה אנו רואים את "דוקי" ואיך אתה אוהב את זה. אנו צופים בווידיאו של התרנגולת Turuleca או שמנו את עצמנו בחלון לראות את המכוניות עוברות. והיום נגמר. השעה 22.00 והמלאכים הקטנים שלך קוראים לך לשחק בחלומות. השעה 22.00 ובמועדים אחרים התכוננתי לצאת לקרב. השעה 22.00 ואני לא רוצה ללכת לשום מקום. כי נהנתי כל היום עם חתיכת השמיים הקטנה שלי. השעה 22.00 ואני מחפש את הפיג'מות שלי ואני שוכב לידך. השעה 22.00 ואני מודה לאל ואני מאושר. כי אני לא משנה את ימי איתך. אמיליה ויולטה נכנסה לחיי ב -11 ביוני 2009 עם 50 סנטימטרים ו -3000 גרם. אמיליה ויולטה אתה רעידת אדמה, את הנסיכה שלי, את היקרה שלי, את שמחת חיי, את ההשראה שלי, את הכוח שלי, את המוטיבציה שלי, את הטובה מהבנות הכי טובות בעולם הזה, את הכי טובה שאני זה מעולם לא יכול היה לקרות!
אנו מודים לאריקה על שנתנה לנו לחיות איתם באחד מימיה ועל כך שהראתה לנו את האהבה והאהבה שלה לילדה הקטנה והיפה שלה.
אנו מזכירים לקוראים שלנו שהם יכולים לשלוח לנו את הסיפורים, בין חמש לשמונה פסקאות רצוי ומלווה בתמונות (ברוחב של 500 פיקסלים רוחביים) ממך וילדיך כדי שנוכל לפרסם אותן עם הסיפור. שלח לנו את החוויות שלך ל- [email protected].
