"איזו שטויות וחוסר אחריות", חשבתי כשקראתי פרנצ'סקו טונוצ'י אומר את זה "ילדים צריכים ללכת לבית הספר לבד בגיל שש". עם זאת רציתי לתת סיכוי להצהרותיו מכיוון שאחרי הכותרת הלא מציאותית ששימשה בראיון שהעירה לפני כמה ימים על ידי יוליה טורס, חשבתי שזה יכול להיות מקרה דומה. לא טעיתי מדי.
פרנצ'סקו טונוצ'י הוא פסיכולוג איטלקי בעל יוקרה ידועה, בין היתר על ביצוע בפאנו, עיר הולדתו, פרויקט "עיר הילדים" בשנת 1991, אשר הורחב לאחר מכן לערים אחרות בעולם.
עם חוויה כזו מאחוריו קל לנחש לאן הוא הולך כשהוא אומר שילד בן שש צריך ללכת רק ברחוב. לא שאני צריך, פועל חובה, זה צריך להיות מסוגל.
לקחנו אוטונומיה מילדים
טונוצ'י אומר שילדים איבדו הרבה אוטונומיה לאורך זמן. בילדותנו היה לנו הרבה יותר חופש מאשר עכשיו מכיוון שלא תמיד היה מבוגר ששלט בזמננו.
יכולנו לשחק בחופשיות נוכל לקחת סיכונים שכעת לא יעלה על הדעת לילד, בעיקר בגלל שהוא תמיד נמצא עם הוריו, עם מורה או עם מורה בפעילויות חוץ-לימודיות:
אני לא מדבר על סכנה רצינית, אלא על הסיפוק של הצגת ראיות, שמשהו שלא קיבלתי אתמול, אולי היום. זה אומר סיפוק ותסכול, ושניהם חיוניים לצמיחה.
כפי שהוא אומר, הרבה מחלות הנוער הנוכחיות נובעות מהעובדה שילדים בוקעים באיחור, עם רצון גדול מדי לחיות את כל מה שלא הצליחו לעשות תחת פיקוחם של מבוגרים.
מבוגרים לוקחים כמובנים מאליהם שילדים אינם מסוגלים לעשות משהו למען עצמם וגונבים חלק מהאוטונומיה שלהם עם עודף הגנה, ומגבילים את האוטונומיה שהם כמעט צועקים עליה.
פרויקט עיר הילדים
אחת ההצעות של פרויקט "עיר הילדים" היא זו ילדים הולכים לבד לבית הספר עם חבריהם לכיתה מגיל 6בלי מבוגרים שילוו אותם.
כמו שטונוצ'י מעיר "זה בהחלט אפשרי, הם מטפלים בשליטה טובה מאוד על התנועה" ומסביר שהורים לעיתים קרובות מתעצבנים כשהם שומעים את ההצעה הזו, מכיוון "יש להם את הרעיון שבן שלי מטומטם ואני צריך להגן עליו".. ואז, כשהם מבינים שילדיהם מסוגלים לעשות זאת, הם הראשונים נדהמים ומאושרים.
סנגור להקשבה יותר לקטנטנים ולקחת אותם בחשבון. הערים, שהיו מרווחות בעבר, הפכו לים אפור של אספלט, המיועד למכוניות אך לא לאנשים או ילדים.
אתמול גרנו ברחוב. היום כמעט ברחנו ממנה. אתמול היה חברנו למשחק, היום הוא פשוט אמצעי להגיע לאנשהו.
מבוגרים בעיני ילד
עולמם של ילדים ושל מבוגרים נפרד. בעבר מבוגרים בילו מעט עם ילדים, אך היו נוכחים "בכללים ובנורמות שהפנמנו".
כעת הם עדיין נעדרים, אך הכללים נעלמו במקרים רבים "ולילדים אין חוקים או שליטה עצמית. הם לא מפתחים מכשירי חיים."
מסקנה
לאחר קריאת הראיון והיכרות עם פרנצ'סקו טונוצ'י מעט יותר, אני מעז לאשר שהביטוי הנכון לכותרת הוא: ילדים צריכים להיות מסוגלים ללכת לבד לבית הספר אם הם רוצים.
הבעיה היא שלדעתי הם לא יכולים. העולם לא מיועד להם. יש פחות ופחות אזורים ירוקים, יותר ויותר סכנות ותחושת חוסר הביטחון של האזרח חשובה. זו הסיבה שיש אנשים כמו טונוצ'י, שנלחמים למען הערים שיפעלו כדי להכריז על עצמם "עיר ילדים". זו הסיבה שהוא נאבק לעשות את העולם מקום טוב יותר לילדים לצמוח ולהתפתח בחופשיות, לספוג את החיים והחברה מבחינתם ולא ממצבם של המבוגר, עם פחות שליטה, עם יותר יכולת לטעות וללמוד מטעויות.
מגע הקשב נפוץ: "העולם שאנחנו משאירים את ילדינו גרוע מזה שאנחנו מקבלים והוא רציני מאוד".
אני חושב שכמו שכל ההורים שקראו את המאמר הזה יחשבו: שש שנים? לבד? עם זאת אני מסכים לחלוטין פרנצ'סקו טונוצ'י שעלינו להילחם יחד על מנת לפנות מקום בחברה שלנו, כך שילדים יגדלו עם יותר אוטונומיה, יותר משחק ופחות שליטה. ילדים צריכים להיות מסוגלים לשחק ברחוב כמו שאנחנו.
