לפני זמן מה קראתי רומן שכונה כך: "הנסיך המהולל", מאת מיגל דליבס, עליו מבוסס הסרט" המלחמה של אבא ", שאיתו אייר את המאמר. הוא מדבר על חייו של ילד קטן כשאחותו הקטנה מגיעה והוא מגלה שכל היקום שלו קורס. זה כבר לא מרכז תשומת הלב, אתה מתבקש פתאום להפסיק להתנהג כמו תינוק ולקחת אחריות והתנהגויות שעבורן אינך מוכן.
אבל הילד מפחד, הוא מרגיש שאיבד את מקומו בעולם, את אהבת אמו, את הפררוגטיבים ואת חייו. וכפי שהוא מפחד הוא מתעצבן. והוא הופך להיות קפריזי ושובב. זה אפילו סובל מנסיגה לגישות והתנהגויות שכבר התגברו עליהן. הוא כל הזמן מבקש תשומת לב שלאיש אין זמן או נכונות לתת.
והחלק הגרוע ביותר הוא שאיש לא מבין. מתעצבנים עליו, הם מתייאשים. לאף אחד אין זמן הקשב, הפינוק לתת ושהוא כל כך זקוק לו.
מה יכול לקרות לנו נסיך מנותק? ככל שילד ההיסטוריה נלחץ על ידי משהו שעובר עליו בכל מקום. ילד בן שנתיים או שלוש עדיין זקוק לתשומת לב רבה מצד הוריו, ואף שהוא עשוי להראות רוך כלפי התינוק, עמוק בפנים הוא היה רוצה שהוא ייעלם. הוא לא יכול לרצות את זה כמו שמבוגרים רוצים את זה. הוא מחבק אותו כל כך חזק שכואב לו. יש שפגעו בו ואז מסתירים ומאמינים שמשהו אחר קרה. הם באמת מאמינים בזה, הם עדיין מבלבלים בין מציאות ודמיון. הם לא אחראים.
יש הנמלטים ממצב חדש זה ברגרסיה. הם מוצצים את האצבעות, מבקשים את המוצץ, מלהטטת ומפרגנת.
המבוגרים, המותשים מהגעת תינוק ופעמים רבות בגלל דאגות חיצוניות, אנו דורשים ממנו "להיות מבוגר" ולהכעיס עליו. הילד הקטן והמתוק ההוא שיצר אלף קרנטו הוא עכשיו זריקה שקושרת בין זעם לשובבות. אנחנו מתפוצצים.
תגיד לו שזה רע, מטופש, שאנחנו לא רוצים אותו, תענישו אותו, כל מה שאינו פרודוקטיבי. זה כואב לנו אבל הוא בהחלט זה שהכי כואב. וזה לא מועיל.
אולי הטיפ הראשון יבוא לפני כל זה. וכשאנחנו רוצים להביא ילד שני, עלינו להיות מאוד מציאותיים. האם יכול העיקרי לוותר על תשומת הלב הבלעדית שלנו כשתינוק נולד? האם יש לנו את המצב האישי והכלכלי הנכון לתת לשניהם את מה שהם צריכים? האם האב מעורב בגידול הזקן בכדי שיוכל להחליף את האם במידת הצורך? האם תכננו מי עומד לתת לנו יד בפורטריום?
לעתים נדירות אנו חושבים לעומק על הדברים האלה. וזה מאוד חשוב לבריאות הרגשית של כל המשפחה לקשור אותם. לאחר ניתוח כל הנסיבות הללו, אם אנו מוצאים שזה אפשרי באמת לקחת את האחריות החדשה, מגיע צעד שני. לימוד כן, ללמוד.
להבין את התהליך שעומד בפני הרצון שלנו נסיך מנותק זה בסיסי. קרלוס גונזלס, ב"נשק אותי הרבה "נותן דוגמה. אם בעלך היה חוזר הביתה עם אישה חדשה ואומר לך שאתה צריך לאהוב אותה ולשחק איתה, היית אוהב את הרעיון או שזה נשמע כמו בדיחה?
שמירת המרחקים, גם אם הקשר של בני הזוג הוא משהו אחר, לילד צעיר, אהבת הוריו היא הדבר החשוב ביותר בעולם והוא מאושר כמוהו. ילד חדש, במיוחד אם הוא לא מספיק זקן כדי לשחק לבד או לצפות לתשומת לב או נחמה, הוא לא שמחה שאין לערער. יש לו אי נוחות רבות. הבטחה שכאשר התינוק ייוולד ילד נוסף שישחק איתו אינה רעיון טוב. עד שהתינוק יפסיק להיות מטרד זה יהיה די הרבה זמן, ובעוד יגיע השלב בו התינוק ישבור את כל משחקיו. האמת, כמה סבלנות יש לילדים. אחים קטנים נותנים להם יותר כאבי ראש מאשר סיפוקים. ולא הם שהחליטו שהאח הקטן מגיע, זה אנחנו.
אם הילד משתין, גם אם הוא ער ועל ספת העור שלנו, עלינו להיות בוגרים ולא לכעוס. הוא לא יידע להסביר את מניעיו, זה משהו שאינו מודע כלל ובו זמנית אינו מודע לחלוטין. שליטה עצמית אורכת שנים. לפעמים גם אני מאבד את זה. איך הוא לא יכול לאבד אותו שנמצא תחת הרבה מתח? כמו שאומר, הגיע הזמן להראות למי יש את השליטה העצמית ומי הבוגר, כך שאסור לא לאבד לא עצבים ולא סבלנות, הרבה פחות אם נקווה שהם לא יאבדו אותם.
הטיפול הטוב ביותר הוא דוגמה, סבלנות ואמפתיה. לדבר, לדבר הרבה, במתיקות, עם הרגשה. מציע לך אהבה ללא תנאי, ללא פסקי דין ותוויות. למרות שהילד מאוד צעיר מבין ומעל לכל, יותר ממילים, מבין עמדות. בדרך כלל זו עזרה נהדרת שכאשר הילד השני מגיע, הזקן מסוגל להבין ולהביע את עצמו, אך למרות זאת, ילדים אולי לא יודעים להסביר מה הם מרגישים.
כאשר שלנו נסיך מנותק תעצבן אותנו בגלל התקפי זעם, אתה צריך לשלוט בעצמך. מי זכאי להתפרצויות זעם, לילד או לנו? ברור לי, המבוגרים הם אנחנו ואנחנו גם אלה שקיבלו את ההחלטה לתת לו אח קטן. לכן עלינו להראות שאנחנו מאומנים להתמודד עם המצב במקום להשאיר אותו על גבו הקטן.
איך אתה חושב שאתה צריך להתמודד עם המצב הזה? איך התמודדת עם זה?
