שם ילדים שדוחים את אבא בשלב מסוים בהתפתחותה, במיוחד כאשר האם נוכחת. זה לא שהם לא רוצים את זה, או שהם לא מסוגלים לבלות בתקופות נהדרות עם אביהם, אבל ישנם מקרים שבהם היות ושני ההורים נוכחים, הילד מפריד את האב, לא רוצה לפנות אליו ונדבק בייאוש. לאמא
משפחות חיות את השלב הזה במבוכה וייסורים. האב מרגיש מבודד ויכול להגיב למרות זאת, בהתחשב בכך שהילד מחובר מדי ושהאם מגנה עליו יתר על המידה.
האישה מרגישה מפוצלת לשניים, מצד אחד היא מרגישה צורך להגיב לצורך האינטנסיבי שהילדה מביעה, אך מצד שני היא לא מבינה אותה, היא מוצפת רגשית ואומנת על בן זוגה. אם האב מתרגז על הילד או עליה, האישה עשויה לחוש אשמה ובסופו של דבר מכריחה את הילד להתרחק ממנה, מה שלרוב אין השלכות טובות על אף אחד.
שלב זה הוא א שלב ההתפתחות של נפש הילד. אין לחוות זאת כבעיה, אם כי משולבים רגשות עזים במשפחה. למרות שלא כל הילדים עוברים את זה, אתה צריך להיות מוכן, במיוחד אם תפקיד האב בהורות לא היה בעל משמעות רבה.
כאשר תינוק קטן, היקום שלו הוא אמו. הוא אפילו לא מבין את מושג העצמי, הוא חי את עצמו כיצור ייחודי. גילוי קיומה של האם עצמה והנפרדת יכולה ליצור מתח וייסורים ולגרום לה לבטא את הפרעתה בפרידות או בהתפרצויות זעם שכמעט לא מובנות.
הילד בוחן את גבולותיו ובאותה עת מבקש להיות קרוב ואמו מאמו. בגיל שנתיים ילדים רבים סובלים מנסיגה מסוימת בהתנהגותם. הם רוצים להתרחק, לחקור את הרצון שלהם. האם מעולם לא קרה לך שהילד אומר לא לכל האפשרויות? לא, לא ולא. הוא לא רוצה כלום ורוצה הכל, מתעצבן ובוכה, נדחק נגד האם ובו בזמן רוצה לחקור. לימוד לומר אינו חוויה מרתקת ואינו מתפתח בעוד מספר ימים. אתה צריך להיות סבלני ולכבד את התהליך.
ואז אבא נכנס לשחק. הילד כבר מביע אינטראקציות נוספות. האב תופס יותר ויותר עלילה גדולה יותר בחייו הרגשיים. אך זה מתנגש עם רגע הניכור והחזרה לאם, בה הקטן מחפש ביטחון בכדי לעשות את הקפיצה הגדולה לעבר המודעות השלמה של עצמו כעצמאית. ואז הילד דוחה את אבא בתקיפות והניח אותה בצד. והאב צריך ללמוד להיות עמוד אמון וביטחון עבור בנו, דרך כבוד ולא כופה או כעס.
משום מה ההורה עשוי להיות מקור נוסף לסכסוך אם הוא מפריע. התפקיד שלך צריך להיות המתנה קשובה ואוהבת, אך לעולם לא נוכחות המוטלת ומפרידה בין הילד בזמן ייסורי האם. כמו כל דבר אחר, זה יקרה, והידיעה להתמודד עם זה תחזק בטווח הרחוק את הקשר בין אב לבן.
כדי להתמודד עם זה יש כמה דברים שניתן לעשות, אם כי היעיל ביותר הוא בדרך כלל לחכות שהילד יסתגל. לקום לילד בזמנים שבהם הוא פתוח יותר, לא לכעוס, להיות אמין, הם פעולות יעילות. בפועל, הציעו משחקים בהם אנו מודעים לרצונכם להתייחס או להתרחק. משחקים או סיפורים מהנים שבונים יקום משותף של חוויות מעשירות ואוהבות יהוו את הבסיס עליו יכול אמון הדדי לצמוח.
כן ההורים לא גרים יחד והוחלט שמרגע מסוים הילד כבר יכול לבלות את הלילה עם האב, אתה צריך להיות מוכן להבין שאתה לא רוצה לעזוב את הסביבה שלך ולא להיות עם האם בסביבה. במקרים אלה מצב דחייה זה יכול לקרות בכל גיל.
הפיתרון האידיאלי לא קיים, אך אם ההורים מסוגלים לנהל מערכת יחסים לבבית, לבצע פעילויות משותפות ולעכב את שהיית הלילה עד שהילד יהיה מאושר וקלטיבי זה יהיה עזר רב.
להורים מגיע שנבין את הרצון שלהם להיות עם ילדיהם ואת האבל שלהם כשהם חשים דחייה, במיוחד במקרה של זוגות נפרדים. אבל איך אתה חושב שיחס טוב יותר של אמון וחיבה יתבסס טוב יותר, יכבד את הילד או יכבש כללים שיעצבו אותו?
או בפשטות, אם היית הילד, מה היית בוחר?
