כולנו מכירים סיפורי ילדים מסורתיים. אותם אותם שמענו כילדים והיום אנו מספרים לילדים שלנו. אבל האם שמת לב לסודות שהסיפורים מסתירים? סצינות קניבליזם, דמויות שהוגלו הרחק ממשפחתן, נטישת הורים ואף התעללות ורצח. באופן בלתי נמנע, זה מוביל אותנו לחשוב אם הסיפורים של פעם בחיים הם חינוכיים או אכזריים מדי עבור הקטנטנים.
לפעמים סיפורי ילדים אינם תמימים כמו שצריך להיות באופן אידיאלי. ישנם מומחים כמו ברונו בטלהיים שאינם רואים את הסיפורים האכזריים למדי הכרוכים בסיפורים לילדים. הוא קובע במפורסם שלו פסיכואנליזה של אגדותכי סוג זה של קריינות מעביר לילדים ש"המאבק נגד קשיי החיים הקשים הוא בלתי נמנע, הוא חלק מהותי מהקיום האנושי ".
באותה תקופה הוצעה האלטרנטיבה של יצירת סיפורי ילדים על ידי הצעת שני סיומים, סיום שמח בו "כולם שמחים ואוכלים חפצים" וסוף פתוח בו הדברים אולי לא כל כך מושלמים.
מצד אחד נהוג לחשוב כי דרך סיפורים נלמדים ילדים כי החיים קשיים בקשיים, עליהם להתגבר על שורה של מכשולים אשר יסייעו להם להיות בוגרים יותר. ואנחנו כבר יודעים שאנשים בוגרים נוטים להתמודד טוב יותר עם תהפוכות החיים.
עם זאת, בצד השני ישנם הסוברים שילדות היא שלב בחיים בו עלינו לספק לילדים עולם פנטסטי, ממותק, בטוח ותמים, בו אין לאכזריות מקום. בסך הכל, לקשיים יהיה להם המון כשיגדלו.
באופן אישי אני חושב שנקודת ביניים היא הכי הגיונית. אין צורך לחשוף אותם לאכזרי זוועה אלא ללמד אותם שהחיים מציגים רגעים קשים. מה אתה חושב על הסיפורים שמסתירים את סיפורי הילדים המסורתיים?
