אתמול פורסם מחקר לאומי של המכון הלאומי לסטטיסטיקה בו מעריכים כי הורים לילדים שהולכים למעון יום מבצעים תשלום שנתי ממוצע של 1,581 יורו, 26% יותר מכפי שעולה לשלם לשנת אוניברסיטה (כ- 1250 יורו בשנה), מחקרים שנחשבו מאז ומתמיד לשלב היקר ביותר באימונים אישיים.
נתונים אלה מתמקדים בילדים ההולכים למעונות יום פרטיים, מכיוון שהם הרוב, ובמיוחד 55% מהילדים הספרדים.
שאר הילדים מופצים ב -34% שהולכים למשתלות ציבוריות, עם הוצאה ממוצעת של 356 יורו לשנה וכמעט 11% שעושים זאת למרכזים פרטיים מסובסדים שבהם ההוצאה היא כ- 1,387 יורו.
הוצאות אלה מוגדלות על ידי שירותים אחרים כמו פינת האוכל בעלות ממוצעת של 534 יורו לילדים המשתמשים בשירות זה במשתלות ציבוריות וכ- 830 יורו בפרטיות.
לכל ההוצאות הללו צריך להוסיף הוצאות עקיפות או "בלתי נראה." הם לא גובים אותם ישירות, אך הם אכן עולים.
ילדים רבים בסופו של דבר סובלים ממחלות חריפות שונות אשר גורמות להם להיאלץ להישאר בבית, להגיע לביקורים רפואיים וכו '. גורם לחלק מההורים להפסיק לעבוד, לבקש חגים או לחפש צדדים שלישיים שיכולים לטפל בילדים. הימים בהם ילדים לא הולכים לחדר הילדים אינם מוזלים מהעמלה שיש לשלם.
אני מקבלת תחושה שמשהו לא בסדר כשחופשת הלידה נמשכת עד שלושה חודשים וחצי, כשבזוג שני החברים צריכים לעבוד כדי לשלם עבור הדירה שלהם ואת לחם השולחן וכשמקומות המשתלה הציבוריים משמשים רק לשליש מאוכלוסיית הילדים.
הדרישה לממשלה להקמת מקומות ילדים חדשים היא קבועה וכך גם ההבטחות של הפוליטיקאים שאומרים שהם יתקיימו. עם זאת, נראה כי המערכת אינה ניתנת לביצוע על פי התוצאות.
אולי הארכת חופשת לידה והגדלת מזונות הילדים יאפשרו לילדים רבים לבלות יותר זמן עם הוריהם, לייצר פחות הוצאות ולקבל יותר טיפול רגשי "מותאם אישית".
הבעיה היא שחברות יהיו בלי הרבה מהעובדים שלהן במשך זמן רב יותר הם היו צועקים את קולם.
בימינו, ככל שהאזרחים מתלוננים מעט למדי, תוך איזון בין תלונותיהם של אנשי העסקים מצד אחד ושקטה של האזרח מצד שני, השני נראה שליו יותר, גם אם זה לא עובד.
