ה כללי קנטינה בבית הספר הם משהו שמדהים אותי כל יום. סקרתי את אלה המופיעים בתקנות בית הספר של בני וצפיתי במתרחש בכל יום.
ילדים צריכים לאכול את האוכל בצלחת, ללא ברירה בין כמה באיכות התזונה המקבילה. הם לא יכולים לקום וללכת לשירותים. הם לא הולכים לשטוף ידיים לפני האוכל. בדרך כלל עליהם לשתוק או להשמיע כמה שפחות רעש. הם לא יכולים לחזור אם הם לא אכלו את שלוש המנות. ברצינות, זה אומר. כדי לחזור על גרגרי חומוס או סטייק בטח שאכלתם קינוח.
מתי מבוגרים אוכלים במסעדת תפריטים או בחדר האוכל של מקום העבודה או באולפנים איש אינו גורם לנו לאכול בשקט. אנחנו יכולים לקום, ללכת לשירותים. אף אחד לא מקצה לנו אתר חובה ובלתי ניתן לשינוי, אנחנו יושבים עם מי שאנחנו רוצים. כמובן שבדרך כלל אנו יכולים לבחור בין מספר מנות וזה לא חובה לאכול הכל אם לא נעים לנו או לא בא לנו. כמובן שאיש לא מתיימר שאנו אוכלים את הפירות לפני שחוזרים על סטייק. אנחנו יכולים להתלונן אם האוכל לא טוב או אם הוא קפוא כשהם הולכים לאכול אותו.
ילדים המשתמשים בחדר האוכל מקבלים, כך נאמר, חינוך להרגלי תזונה. אבל בחינוך הזה אתה נאלץ לאכול את מה שאתה לא אוהב או לא בא לך, לאכול את כל מה שהם שמים עליך (או כמעט הכל), לשבת עם מי שהם שולחים לך, להיות שקט, שלא תהיה לך הזכות לסרב למנה או להדריך אותך לפי התיאבון שלך. יתכן שהם כבר לא יאלצו אותך לאכול דברים על ידי כיסוי האף שלך, אלא עם הערות עדינות שגורמות להם לאכול משהו בניגוד לרצונם. אני לא חושב שזה מחנך לאוכל הנכון או לסוציאליזציה.
לסיום המחירים מהמימיות של בתי הספר נמוכות ממש בהשוואה לאוכל של כל מסעדה או חדר אוכל קהילתי. וכשאתה משלם מעט אתה יכול לדרוש מעט. ועוד פחות מכך אם אתה רק ילד ומניחים כי אין לך יכולת קבלת החלטות או שאתה מסוגל לסמוך על התיאבון שלך.
