היום יש לי יום נוסטלגי. הבנתי שהילדה שלי כבר יודעת להתלבש לבד, לכפתר את שיניה, לנקות את שיניה, לישון כל הלילה במיטתה ולקבל על עצמה את תפקידה כאחות גדולה.
בקיצור, זה מתבגר בזמן שהוריו ניסו להטמיע אותו בתערובת של הפתעה ונוסטלגיה.
כשהייתי צעירה התחושה שלי הייתה חזקה יותר, כנראה בגלל שהיא הראשונה ואני הראשונה.
ביום שהוא עשה את צעדיו הראשונים ולעזוב את החיתול, זה יישמע מוגזם אבל הרגשתי ריקנות גדולה כשהבנתי ששלב שלעולם לא יחזור יסתיים. היא נהייתה ילדה מבוגרת, היא לעולם לא תהיה שוב תינוקת, וזה הציק אותי מאוד.
אבל כמובן, אנחנו גדלים גם כהורים. כעת, כאמא לשניים ומנוסה במקצת יותר, זה כבר לא קורה כל כך אבל בלתי נמנע שתמצא את התחושה הזו. מצד אחד של שמחה כי הם גדלים בריאים ומאושרים, אך מצד שני של נוסטלגיה מכיוון שהגוזל משאיר את הקליפה כדי לגלות את העולם בכוחות עצמו.
כשרואה את הבנות שלי גדלות כל כך מהר, אני מתמודד עם דילמה גדולה כאמא "מפנקת" שהיא. למד להכיר את המגבלה שבין הגנה והגנה יתר.
הגנת יתר מאפשרת לנוסטלגיה זו לפלוש אלינו עד כדי כך שנטביע אותם. לראות ילדים גדלים זה הדבר היפה ביותר שיש, אבל על ידי הגנת יתר עליהם אנו לא נותנים להם לצמוח בחופשיות. אנו מאמינים שאנחנו עושים להם טוב, אך זה לא כך. הטוב הוא לאפשר להם לגלות את העולם דרך העיניים שלהם, ולא שלנו.
במקום זאת, ההגנה עליהם היא ללוות אותם בצמיחתם. לחנך אותם, להציע אותם, אבל תן להם לחיות את החוויות שלהם, גם אם הם טועים, נופלים או מתוסכלים; גם זה הולך וגדל.
כפי שיקרה להורים רבים, כולנו רוצים שהקטנים שלנו יישארו תמיד "התינוקות שלנו", אך עלינו להניח שלכל שלב בחיי הילדים יש קסם משלו וכולם נפלאים. שמאחורי שלב חסיני כמו זה של תינוק, מגיע שלב אחר, אך יפה לא פחות.
עכשיו, עם שלוש וחצי שנים, הילדה הקטנה שלי הפכה להיות בן לווייתי הטוב ביותר. אנו חולקים משחקים, קניות, צחוקים, דואגים לילדה הקטנה יחד ויצרנו מערכת יחסים קסומה בה אחת יודעת שהיא יכולה לסמוך על האחרת לכל דבר.
אני מקווה שזה יהיה כך לאורך כל החיים, בוודאי שכן, מכיוון שהזרעים הנטועים בילדות הם אלה שנשאו פרי מאוחר יותר.
