"הם חיו באושר ואכלו מטפסות" הוא הסוף הקלאסי של מרבית סיפוריהם של ילדים, אך כפי שסיפר לנו ולסיד לפני יומיים, כמה מפרסמים שוקלים לשנות את הסוף של כמה סיפורים לגרסאות המקוריות הלא-נאיביות שלהם, או לפחות יותר מציאותיים מהנוכחים.
התוצאה כאשר היפהפייה הנרדמת מתעוררת לאחר 100 שנה עם נשיקת נסיך או שהכיפה האדומה הושמעה מציפורני הזאב מובילה, לפי כמה מומחים בספרות ילדים, היווצרותם של אנשים פגיעים לנוכח עליות ומורדות החיים.
הם אומרים שהסיפורים שמסתיימים רע הפכו לקויים לילדים וכי הסוף המאושר של הסיפורים מקדם טריוויאליזציה ספרותית, וזה מה שהם קוראים לסיפורי ילדים להיגמר תמיד טוב, מבלי לאפשר לילדים לערבב אפשרות שנייה.
האם אז צריך להיות להם סיומים עקובים מדם ועצוב? הם מציעים לשקול את שתי האפשרויות כך שהספרים ימלאו את משימתם הפדגוגית.
למרות שאני מבין את העמדה, לסיפורי ילדים יש עלילה בסיסית (מבוא, קשר, תוצאה), שלמרות שהיא מסתיימת בשמחה, לא הכל ורוד, תמיד יש בעיה לפתור.
אם הסיפורים היו משוחררים בשתי גרסאות, סוף טוב ולא סוף טוב כל כך, הייתי ממשיך לקנות לבנותיי הכי אופטימיות.
באופן אישי זה אולי נשמע כמו אם מוגנת יתר על המידה, אבל אני מעדיף שבילדותה היא מדמיינת עולמות פנטסטיים, שיהיו להם זמן להתמודד עם קשיי החיים. מה אתה חושב?
