מהרגע הראשון להיעלמותו של גבריאל הקטן, הוריו הראו כוח ואנושיות רבה. למרות ההפרדה, הם תמיד היו מאוחדים, החזיקו ידיים ותמכו זה בזה. תמיד במילים טובות, אסירי תודה, למרות הכאב העמוק שעברו. גם פטרישיה וגם אנג'ל הפגינו את איכותם האנושית לאורך כל הימים האלה, אך שלה נראה לי ראוי להערכה, להוריד את הכובע.
אין כאב גדול יותר לאם מאשר למוות של ילד, דמעה המקפיאה את העצמות. מעל למצבך, שהקטנטן שלך איבד את חייו בידי (כנראה) של בן זוגך של בעלך לשעבר צריך להיות עגום. אבל היא, למרות הסיוט שהיא חיה, מוכיחה את הטוב והמצב הרך. בשבילי האם הזו היא דוגמא לאנושיות. גיבורה אמיתית.
לאחר שידעה כי זה שנעצר בגין מות בנה היה בן זוגה של אנג'ל, במקום להפגין טינה, היא זו שביקשה ש"לא יאשימו את בעלה, שהוא אדם נפלא "שלמעלה היה צריך לעכל את האובדן של בן "בידיעה שהאדם שהוא רצה הרג אותו." והוא הוסיף "אני אהיה לצידו כי אנחנו צריכים להתגבר על שניהם יחד."
אפילו לא לפני ארונו של בנו איבד את זה חצי חיוך שליו שליוותה אותה בימים האחרונים, או הפסיקה להשמיע מילים ותודה למי שהגיע לעטוף אותם בהלווייתו של גבריאל הקטן שלה. הוא אפילו נתן רושם שהיא מנחמת אחרים.
אם יש משהו שכולנו למדנו מהאם הזו זה אהבה יכולה יותר לזעם, שחיבתו של עם שלם חייבת לנצח על פני שנאה. זה הוכח להיות דוגמה אמיתית לאנושיות, מבחינתי גיבורה אמיתית. ראוי להערכה.
