במשך ימים רבים הספרדים לבנו באגרוף עם היעלמותו של גבריאל קרוז, "הפסקה" של ניג'אר. אתמול נודע לנו על הגרוע ביותר בחדשות, סיום שהתחננו שלא להגיע: גופתו נמצאה חסרת חיים. הוא היה רק בן שמונה (כמו בתי הצעירה), הוא היה ילד "יפה" (כמו שאמו נהגה לומר), הוא היה חף מפשע, חייכן, עליז, חיבה ואוהב את הים. בלתי אפשרי לא לרצות את זה.
אי אפשר היה שלא לדמיין לרגע בעורם של אותם הורים. שילד אבוד או נעלם הוא הסיוט הגרוע ביותר עבור אלה מאיתנו שהורים, ולמרות שאי אפשר לחוש את מה שהם הרגישו, כולנו איכשהו היינו עם פטרישיה ואנגל. הורים נפרדו, אך תמיד מאוחדים, הרוסים, עצובים, מותשים, אך לא מאבדים תקווה למצוא את הדגים הקטנים שלהם. עד אתמול נלקחה כל התקווה. תוצאה עצובה שכואבת במיוחד לאלה מאיתנו שהורים.
גל של סולידריות
מהרגע הראשון, מאז שנעלם הנער כשהלך מביתה של סבתו לבית של בן דודיו, פנו כולם למשפחה ההיא, עם ההורים ההם. כוחות ביטחון, שכנים, מכרים וזרים שרצו לעזור ככל האפשר במציאתו. ים של אנשים שהתגייסו לגבריאל. הסולידריות של העם נוגעת ללב כשמשהו כזה קורה.
מדינה שלמה מתרגשת, אבל מי שאנחנו הורים נוגע בנו בצורה מיוחדת. אנו חושבים שהם דברים שקורים לאחרים, עד שמקרים כאלה גורמים לנו לראות זאת זה יכול לקרות לכל אחד. כל אחד מאיתנו יכול להיות ההורים הנואשים ההופכים למוקד התקשורת מבלי לרצות זאת מהסיבות הגרועות ביותר.
כהורים זה כואב ...
כהורים זה כואב לנו במיוחד שילד כמו גבריאל, בלי שום פגם, ילד כמו כל אחד מילדינו, הרגשתי פחד.
כואב לנו במיוחד שילד עם כל החיים לפניו, חלומותיו נקטעו.
כואב לנו במיוחד בזה סבלו, שמישהו אפילו חשב לפגוע בו, שהוא תכנן משהו כל כך אכזרי. למה?
כואב לנו במיוחד שמי שהיה אמור לטפל בזה ולהגן עליו, (לכאורה) זה לקח את חייו.
הטרגדיה הזו פוגעת בנו במיוחד בגלל הילדים שלנו הם האוצר הגדול ביותר שלנו. אנו רואים אותם חסרי אונים כל כך וזקוקים להגנה, עד כמה מישהו לא יגן עליהם. אנחנו לא מבינים.
זה כואב לנו במיוחד בגלל משהו שבר בתוכנו את מי שאנחנו הורים כשנודע לנו שגבריאל לא יחייך שוב.
זה כואב לנו במיוחד בגלל מזל שיש לנו אפשרות לחבק, לנשק את ילדינו ולומר להם כמה אנחנו אוהבים אותם. משהו שפטרישיה ואנג'ל, למרבה הצער, כבר לא יכולים לעשות שוב.
שום דבר לא יהיה אותו דבר
חייה של אותה משפחה התהפכו. יש יום שלישי גורלי ואחריו בו גבריאל נעלם. וכמובן, אחרי המכה של אתמול כשנפגש החדשות הנוראיות ביותר שכמה הורים יכולים לקבל. שום דבר לא יהיה אותו דבר.
האם אמרה בראיון משהו שריגש אותי: שהיא צריכה "ללמוד ללכת שוב. אני לא יודעת איך אני הולכת לעשות את זה, אבל יש לי את החום והחיבה של הרבה אנשים. אני אנסה להפוך את זה".
אולי יום אחד הדג הקטן שלך "שיש לו כנפיים" (ראיתי אותו על שלט וכל כך אהבתי אותו) נותן להם את הכוח להפוך את כל הכאב למשהו חיובי.
בינתיים כולנו בוכים על גבריאל. כולנו גבריאל.
