גם כשמישהו שואל אותי על לידותיי אני זוכר אותן בחיוך. אני זוכר מה הכי הפחיד אותי בעולם. בהלה לכאב, לסיבוכים, אל הלא נודע, לחיים החדשים ההם כאם שהתחילה ולא ידעה אם היא יכולה להתמודד.
כשהייתי ילדתי הראשון נפטרתי מניתוח קיסרי בגלל התמרון של קריסטלר, כואב אך ללא השלכות. ההריון השני שלי היה המום, בכי בהזדמנויות רבות כי בהיותי שני ילדים הכל נראה היה כי שום דבר לא ישחרר אותי מ ניתוח קיסרי תאומי. אבל איזו אשליה זו הייתה ... במחשבה שזה יהיה נורא ובכל זאת זו החוויה הכי יפה בחיי. הולדת חלומותיי ואני חושבת ששווה לאמהות עם אותו פחד שיש לי הזדמנות לראות שהקיסרי ובעיקר התאומים יש להם סוף טוב גם.
הבעיה שלי התחילה ברעיון הרחב שיש לנו בספרד כל הלידות המרובות חייבות להסתיים בניתוח קיסרי. זה מהר מאוד רציתי לדבר עם הגינקולוג שלי שאמר לי לא לדאוג, שאם התינוק הראשון יושב הם ניסו לידה בנרתיק ללא היסוס. ברור שהסיכוי להתערבויות כאלה תמיד גבוה יותר וכמעט מההתחלה ניסיתי לעורר מודעות.
אני מודה שהייתי בפאניקה. פחד מהצלקת. פחד החלמה. פחד מהחיים כאמא לשלושה ילדים עם פצע במעי. פעם בכיתי וחשבתי על זה והכי גרוע, יש המון חוסר מידע. המשפחה תומכת בך, אבל פרט ל"באר, אל תהיה המום וכל מה שיהיה "אתה לא מקבל הרבה יותר. הייתי צריך לדעת פרטים ...
התחלתי לחקור איך באמת נראה קטע C. כן, טעות גדולה. צפיתי בסרטונים וכמעט התעלפתי. הודעתי לעצמי על הפרוטוקולים של בתי חולים רבים במדריד, בין אם הם הכניסו לאבא אתי ובין אם לאו ... רציתי לדעת הכל למקרה שהזמן יעבור מאז שהמעי שלי גדלה והתינוק הראשון שלי, הבן שלי אוניאי, היה ישבן מאוד נוח ובלי שום כוונה להסתובב בזמן שאחותה הסתובבה סביב כל אולטרה סאונד.
הפחדים שלי
כמה חברים סיפרו לי את החוויות שלהם נתונים שהכי הפריעו לי היו:
הם לא נותנים לאבא ללכת איתך.
- לא תוכלו ליצור עור עם עור עם התינוק ולהיות עוד שניים פחות.
אתה כמעט לא רואה את התינוק. הם מראים לך את זה לרגע ומעניקים את זה לאבא תוך כדי ההחלמה.
- קושרים את הידיים שלך.
- במשך כמה ימים תהיי במיטה, לא תוכל לטפל בתינוקות והם יצטרכו לתת לך הפרין.
- נקודות או סיכות יכולות להידבק.
כפי שאתה יכול לראות, הלידה שלי נראתה כהה מאוד. אחד הדברים שהכי הדאיגו אותי היה שבעלי לא יכול היה להיכנס. לא רציתי להיות לבד בחדר ניתוח.
הוא עור לעור... לא שרציתי להרחיק את הפריבילגיה הזו מבעלי, שמגיע לו גם כן, אבל הייתי כל כך עצוב לעבור את כל ההיריון, שהיה קשה מאוד, הלידה ולא יכולתי לחבק אותם ולתת להם את החום והנשיקות שלי.
והקש האחרון לא ראה אותם. כלומר, כל המשפחה התכוונה לראות אותם לפני? האם היה לו רק שתי דקות לשנן את פניו?
תאריך מפתח
כך ביליתי תשעה חודשים שהפכו לנצחיים. בין כמה שהיה לי קשה לבין הלחץ הנפשי שהיה לי, לא הרגשתי מוכנה ללידה אבל, כביכול, התאריך הגיע. אני זוכר שהיום שנכנסתי לידיי רעד ולא יכולתי להפסיק לבכות. לא ידעתי אם אני רועד מקור או עצבים, אם בכיתי מרגש או פחד, אך מעולם לא הרגשתי כל כך יוצאת משליטה. הכל השתפר במקרה רוב הצוות הרפואי בהריון הראשון שלי היה שם.
הלידה נלקחה על ידי הגינקולוג המהימן שלי, אך הייתה גם המיילדת שהגיעה אלי עם ילדתי הראשונה וכמה אחיות אחרות. הייתי כל כך עצבני שלא זכרתי את זה אבל בעלי שיש לו זיכרון צילומי שם אותי ברקע ואמר לי את שמם.
בתוך חדר הניתוח כולם עברו במקום, ליטפו את פני והתייחסו אלי באהבה שלעולם לא אדע להודות לה. אחת האחיות ניגשה אליי ושאלה אותי: "היי, מתחשק לך לנגן מוזיקה?" ואמרתי כן! במקרה זה היה רובי וויליאמס והשיר Feel, זמר ונושא שאני מעריץ. כולם היו סימנים.
ואז הרופא המרדים בא לראות אותי ולא הפסיק לדבר איתי כדי להרגיע אותי. "אני כבר לא שם לב לשום דבר", אמר. "בטח סנדרה, אחרת הייתי עושה את העבודה שלי בצורה לא טובה מאוד," אמר בחיוך. ואז בעלי עבר. זה משהו שכבר דיברתי עם הגינקולוג שלי ואמרתי לי שכבר בניתוחים הקיסריים הם מאפשרים כניסה של הורים.
עד מהרה נכנס הרופא שלי, שאני חייב לומר שהוא אחד האנשים המתוקים ביותר שפגשתי בתחום הרפואי. "טוב, בוא נראה את הפנים של אונאי ונועה, נכון?" לראות שהרגע היה כל כך קרוב הלחיץ אותי עוד יותר.
שם הם הרימו סוג של גיליון ובשום זמן לא ראיתי שום דבר ואף אחד לא קשר אותי. הערכתי מאוד שהם אמרו לי כל הזמן מה הם עושים: "טוב, בואו נפתח." מבלי לראות זאת, דמיינתי בראשי מה קורה והנחתי את השניות לראות את פני ילדי.
יכולתי ליצור עור עם עור
בעבר, לפני שנכנסתי לחדר הניתוח, מסרתי את תוכנית הלידה שלי למיילדת. כל כך מפותח שזה נראה כמו עבודת תערוכה. עם הילד הראשון שלי שכחתי למסור את זה ואיתם לא רציתי שזה יקרה אותו דבר, זה ציין שאני רוצה "עור לעור" למרות שכבר אמרו לי שזה לא אפשרי.
"אונאי יוצא עכשיו," אמר הרופא. באותו הרגע המיילדת ניגשה אלי ואמרה "אתה רוצה לעשות עור עם עור עם שניהם?" התחלתי לבכות, לא יכולתי להאמין, "באמת? האם אוכל?" בעלי הביט בי בהתרגשות. ידעתי שזה החלום שלי שהתגשם.
וכך היה, אונאי הלך היישר אל כתפי השמאלית, שם קיבלתי אותו עם אלף חיבוקים ונשיקות. הוא לא האמין שהוא נראה כל כך כמו אחיו הגדול. השעה הייתה 11:20 בבוקר.
בזמן שאביו ואני לא הפסקנו לפנק את אחיו, נועה הגיעה לעולם הזה בשעה 11:23 בדיוק לכתפי הימנית. התרשמתי כמה הייתי ער, כמה מהר הוא התחבר למצוץ לי את החזה. כבר ידעתי שהילדה הזו תאכל את העולם ...
מהיר כל האחיות כיסו אותנו בסוג של סדינים הם שמו לנו צינורות חום כך שהתינוקות לא ישארו קר ונשארנו ככה, ארבעתם משך זמן קשירת התת שלי, אליו החלטתי להגיש לאחר שראיתי ששלושה ילדים כבר היו טובים מאוד למשפחתנו, וסיום הניתוח הקיסרי שלי.
"עשינו את הניתוח הקיסרי של המפורסם" הגינקולוג שלי אמר לי. לא נקודה, לא עיקור. כשראיתי את הפצע שלי היו לי בעצם המון רצועות אנכיות שנפלו מעצמן ומעין חוט בסוף כמעט ולא מורגש למראה שבערך 15 יום הם חתכו אותי בלי לגלות.
וההחלמה? והנקה? זה נותן תפקיד אחר אבל החוויה עדיין קסומה כמעט כמו לידה. זה יהיה נכון שילדים באים עם כיכר מתחת לזרוע ובמקרה שלי, שניים.
