בנקודה זו, אני מאמין שכל קורא יודע שאנחנו לא תומכים מאוד בחינוך, נקרא לזה "מסורתי". זה בו אחד ההורים, בדרך כלל האם, נושא את רוב המשקל והצד השני משמש כבית משפט או בית משפט עליון בתיקים "החמורים ביותר" וזה נשאר פחות או יותר מרוחק רוב הזמן .
בתקופה האחרונה היו דרכים אחרות לראות את חינוך ילדינו מנקודת מבט נמוכה, ממש בשיא עיני ילדינו, חינוך חדש הדוגל בחינוך מאהבה וכבוד כלפי הילד . חנכו מגובהם, תוך כבוד לכל אחד ואחת מהמאפיינים המולדים שלהם מנסים לא ללכת לאיבוד בתוך ים הספקות שהוא כבר הורה. האם אנו יכולים להיות חברים עם ילדינו?
שינוי תפקיד, משופט לחבר
בהזדמנויות רבות נמתחה ביקורת על כך ששיטות החינוך "החדשות", אשר, אגב, לחלקן אין דבר חדש, מבקשות להפוך את האב והאם "לחברים" של ילדיהם וזהו או שאתה אבא או שאתה חבר, אך לא את שניהם בו זמנית. מה שאני מאמין הוא שכמו ברוב הדברים, צריך לנתח הכל היטב לפני שתתן פסק דין.
וזהו אין הכוונה שההורים יהפכו להיות "עמיתים לחבורה" מהילדים שלי, מבחינתי ברור שהילדים שלי צריכים שוויון כדי למלא את התפקיד הזה, בעיקר בגלל חברים הם אלה שאנו בוחרים ולא אלה שבאו אלינו מיסים. ככל שאנו רוצים לקיים מערכת יחסים אמהית-נשית מושלמת, איננו יכולים לשכוח שאנחנו ההורים ולכן האחראים הסופיים לחינוך והתפתחותם.
נכון שדמותו של האב הרחוק, הישר והחמור אינה מסתכמת בזמנים העכשוויים, שכמו כל הדברים חייבים להתפתח ולהסתגל לצרכים חדשים, אשר עליו להביט פנימה, להכיר בטעויותיו ולהפוך לדמות החדשה שילדינו טוענים וזקוקים לה. וזה אומר לרדת לגובהם ולנסות ליצור איתם סוג של חברות, דמות ביניים בין אם לחבר.
הרעיון הוא לא שההורים יהפכו לעמיתים בכנופיית ילדינו
אולי, כאשר נמתחת ביקורת על כך שכעת הורים אינם נראים הורים וכי לא ניתן לקיים מערכת יחסים עם ילדיכם על ידי פינוי מאספקטים של אנשי חינוך עיקרי, הסיבה לכך היא שהם רואים רק את אותו פן של חברות שדוחף ומטפח מרד, הקרע של כללים וכיסוי או סודיות.
אבל זה לא חדש, ** שאמך או אביך לא שמרו על שום סודות כלפי האחר? ** אני בטוח שרובנו קיבלנו את "העזרה" מאחד מההורים שלנו בזמן של לשכנע את השני, או לצאת מאוחר יותר, להתלבש בצורה מסוימת או להשיג את מה שרצינו. כמה הורים כיסו אותנו באחת ההרפתקאות שלנו?
ככל שאנחנו רוצים להיות חברים של ילדינו, ראשית אנחנו ההורים שלהם
אינכם מבקשים להיות איש סודם של ילדינו, הם צריכים לבחור במי לסמוך ובאיזו רמה לעשות זאת. איננו יכולים להפסיק להיות הורים כאשר אנו מקבלים את התנהגות ילדינו, אף אחד לא מבקש זאת, אפילו לא ילדינו, לא משנה כמה הם חושפים את עצמם כנגד פן הבוגרים והמחנכים שלנו.
אבל אם אנו יכולים להיות החבר ההוא שהיה לכולנו או אולי היה חלקנו, שמעגנים אותנו לקרקע, זה אומר בקול רם שמה שאנחנו הולכים לעשות הוא מטורף או שמעודד אותנו לעשות את הצעד הזה שכל כך קשה לנו לעשות. אנו הורי ילדינו ולכן תפקידנו ללמד אותם ולהכין אותם לעתידם, לא לומר להם לאן עליהם ללכת או עם מי, אלא לתת להם את הכלים הדרושים ללמוד להבחין בין מה שנוח להם ממה לא וזה לפעמים כרוך בהפצת חברים לחאפא-פייסטות.
בשבוע שעבר זוכה אמה לזכותה שלקחה את הטלפון הנייד של בנה ללמוד. הבן הוקיע אותה על לא יותר ולא פחות מאשר התעללות. במשפט השופט מכיר בזכותם של הורים לנקוט בצעדים שהם מוצאים לנכון לחינוך ילדיהם הקטינים.
המקרה הזה מבחינתי הוא דוגמא ברורה שמראה את אחד ההבדלים העיקריים בין היותו אב לבין היותו חבר, ** לאב מוטלת חובה להבטיח את עתיד ילדיו, לצורך השכלתו **. על אף האופן בו ילדינו הולכים להסדיר את החלטתנו, איננו יכולים לפעול בבקשת אישורם, איננו יכולים להפר את העקרונות שלנו, את עתיד ילדינו, על כך ששמרנו בטעות קשר מסוכן לכולם.
זה בסיטואציות מסוג זה כאשר עלינו להביא חברות לצורתה הפשוטה ביותר, שאין לה פנים כפולות, המוצגת כפי שהיא, אשר מעריכה מעל לכל את רווחתו של האהוב ולפעול במיטב כך שאנו יודעים במרדף אחר החיפוש אחר הטוב ביותר עבור מה שאנחנו הכי רוצים בעולם הזה, שהוא לא אחר מאשר ילדינו.
יתכן ולא מדובר בבחינה אם אנו יכולים להיות חברים עם ילדינו או לא, אלא לחפש איתם חברות מעמדת הורינו., משפיל את השופט מול האב והאם המשגיחים על ילדיהם.
