כשמגלים שהוא יהיה אם או אבא, אנו נערכים להריון בן 9 חודשים ולוקחים את העניינים בקלות. אבל לפעמים, תינוקות מסיבה כלשהי נולדים מוקדם. וכדי להבטיח שהם יתפתחו בריאים ובסבירות גבוהה יותר לשרוד, יש לקחת אותה ליחידה לטיפול נמרץ בילודים (NICU).
ג'ורדן ומאט מור קיבלו בשנת 2015 את התאומים שלהם ג'קסון וקדנס ארבעה חודשים לפני תאריך המסירה המשוער, ולכן בילו 3 חודשים ב- NICU. עכשיו הם חולקים כמה תצלומים המראים לפני ואחרי ילדיהם בכדי לתת תקווה להורים אחרים לפגים.
שום דבר ואף אחד לא מכין אותך לקבל את התינוק שלך מראש. אין ספק שזה זמן מלחיץ מאוד עבור ההורים, שכן הזמן שהם מבלים ב- NICU קשה מאוד ונראה שאין לו סוף. הם לילות של נטל ועצב על כך שלא הצליח לחבק את תינוקך ואי הוודאות הופכת לדאגה.
לכן מור שיתף את תמונות התינוקות שלהם בחשבון האינסטגרם שלהם, כיום בן 18 חודשים, כך שהורים אחרים שעוברים את הרגעים הקשים הללו שומרים על התקווה.
אתה פשוט לא יכול למהר לנס. הצעדים הזעירים קדימה, הצעדים המאסיביים לאחור, המעקפים מהתוכנית שלנו הם כולם חלק מתכנית המתורגמת האסטרטגית שיום אחד הופך לנס. פעם חשבתי שכל הניסים היו מיידיים. למדתי שהיפות מכל הניסים הם אלה שאתה מקבל את הכבוד לחזות בהילוך איטי. משמאל: בן יום אחד / 4 חודשים בדיוק לפני תאריך היעד. מימין: גיל 16 חודשים / 12 חודשים מותאם. # transformationtaysday #godofmiracles #miraclebaby #slowandsteadywinstherace
תמונה שהועלתה על ידי Journey To Mini-Moore (@journeytominimoore) בתאריך 24 בינואר 2017 בשעה 20:19 PST
אתה פשוט לא יכול לעורר נס. הצעדים הקטנים קדימה, הצעדים הגדולים לאחור, הסטיות מהתכנית שלנו, הם כולם חלק מהפרויקט המתוזמר האסטרטגי שיום אחד הופך להיות נס. פעם חשבתי שכל הניסים היו מיידיים. למדתי שהניסים היפים ביותר הם אלה שיש לך הכבוד להסתכל בתנועה איטית. משמאל: יום לידה, 4 חודשים בדיוק לפני מועד הלידה. מימין: גיל 16 חודשים / 12 חודשים בגיל מתוקן.
בנוסף לשיתוף בהתקדמות ילדיהם, שרופאים לא נתנו להם מעט תקווה להישרדות, הם מזמינים אנשים תעד את ההתקדמות שלך עם הבעיות השונות שלך להיות מסוגלים לחוות תחושת הכרת תודה אפילו גדולה יותר ממה שהם מרגישים בדרך כלל.
אנו (האנושות) נוטים להציג בעיקר את החלקים "הטובים / היפים / הפגיעים ביותר" או את עצמנו בפני הציבור, בפני המדיה החברתית ואפילו לבנקים הזיכרון האישיים שלנו. אם נחסום את המכוער, נוכל להעמיד פנים שהוא לא קיים. אובחנתי כחולה במחלת קרוהן כשהייתי בת 16. זו מחלה בלתי נראית, אז כשאני מסתכל אחורה דרך אלבומי תמונות ישנים, קל לשכוח כמה היה מתיש בעבר. הלוואי וכתבתי על זה כיוון שבאמת ברובו מדובר בטשטוש תחרות במוחי. לאחרונה מצאתי מחברת מלפני 12 שנה, בתוך רשימת תסמינים יומיומיים, שהרופא שלי ביקש ממני לרשום. ליבי כאב לי הזקן שזכרתי בכאב כשדפדפתי בדפים ההם. התייפחתי בבחורה הצעירה שסבלה בשתיקה. אבל אני מסתכל על עצמי היום ואני מרגיש תחושת הכרת תודה עמוקה יותר שאולי לא הייתה לי אם הימים האפלים האלה היו מתעלמים ונשכחים. אני בריא יותר והמחלה שלי סוף סוף מנוהלת היטב. איזו ברכה! אני מפרסם תמונות לפני ואחרי תינוקות שלי מאותה סיבה. איך נוכל לחוות שמחה והכרת תודה אמיתית אם אנו לא מאפשרים לעצמנו לתעד את הימים הפגיעים בדיוק כמו שאנחנו עושים את הטובים? אז תנו לזה להיות עידוד… לאלו מכם עם תינוקות שנמצאים עדיין ב- NICU, עדיין נאבקים עם עקרות, עדיין סובלים עם כל אלמנט… יומן בנושא, צלם, תעד אותו. מכיוון שיום אחד הכאב הישן עשוי לספק לך שמחה עמוקה יותר מכפי שידעת אי פעם. משמאל: קדרנס בן יום, 4 חודשים לפני תאריך היעד. (500 גרם / גרם 1 גרם) מימין: קדרנס בן 16 חודשים, גיל 12 מותאם. (£ 20 - אבל מי כבר סופר;)?) # יום חמישי # miraclebaby #godofmiracles
תמונה שהועלתה על ידי Journey To Mini-Moore (@journeytominimoore) בתאריך 26 בינואר 2017 בשעה 13:40 PST
לנו (האנושות) יש נטייה להראות רק את החלקים שאנו רואים כ"טובים / יפים / פחות פגיעים "מאיתנו לציבור, לרשתות החברתיות ואפילו לזכרונות האישיים שלנו. אם נחסום את המכוער, נוכל להעמיד פנים שהוא אינו קיים. אובחנתי כחולי כרון כשהייתי בת 16. זו מחלה בלתי נראית, כך שכשאני רואה את אלבומי התמונות הישנים שלי קל לשכוח כמה היה מתיש. הלוואי שקיימתי יומן לגבי השלב הזה בחיי, כי בכנות, זה עכשיו זיכרון מטושטש לחלוטין במוחי. לאחרונה מצאתי מחברת מלפני 12 שנה ובה צוינה רשימה של תסמינים יומיומיים, מהם הרופא שלי ביקש ממני לנהל רישום. לבי מרגיש כאב בזקני, שזכרתי כשעלעלתי בדפים ההם. בכיתי על ילדה שסבלה בשתיקה. אבל אני מסתכלת על עצמי עכשיו וחשה הכרת תודה עמוקה יותר ממה שהייתי עושה אם הייתי שוכחת או מתעלמת מאותם ימים. אני בריא ומחלה שלי נשלטה סוף סוף. איזו ברכה! אני מפרסם את התמונות לפני ואחרי התינוקות שלי מאותה סיבה. איך נוכל לחוות שמחה והכרת תודה אמיתית אם אנו לא מאפשרים לעצמנו לתעד ימים קשים בדיוק כמו שאנחנו עושים בימים טובים? אז תנו לזה להיות מעודד ... לכל הסובלים מתינוקות שנמצאים עדיין ב- NICU, לאלה הנאבקים עם בעיות פוריות, לאלו הסובלים ממרכיב כלשהו ... כתוב על זה, לצלם, לתעד אותו. מכיוון שיום אחד, הכאב הישן הזה יכול להעניק להם שמחה עמוקה בהרבה מכפי שהם הכירו. משמאל: קדדר עם יום חיים אחד, 4 חודשים לפני מועד הלידה (500 גרם, 1 קילו ואונקיה). מימין: קדרנס: 16 חודשים / 12 חודשים גיל מתוקן (בערך 20 קילו, אבל מי עדיין סופר?)
מטרת חשבונות המדיה החברתית שלך היא לתת תקווה להורים אחרים לפגיםמאז שהם חוו את הרגעים עצמם בעצמם במשך 3 חודשים, הם יודעים כמה הם יכולים להיות קשים.
"ב- NICU אתה מתמקד בהישרדות יום אחרי יום, לפעמים שעה אחרי שעה. הם אינם עריסות מלאות אור עם חלון גדול כדי שאנשים יוכלו להציץ כפי שאתה רואה בטלוויזיה"אומר מאט בראיון ל"הפינגטון פוסט."זהו מרחב אפל, שקט ופרטי, שנועד להניע את המשך התפתחותם של תינוקות כמו שלנו, שנזקקו ל -16 שבועות נוספים לגופם ולמוחם להתפתחות. ה- NICU מחקה ככל האפשר את סביבת המטריצה".
מדי שנה נולדים בעולם 15 מיליון פגים, ולכן דימויים אלה בוודאי יגשימו את מטרת מור: לתת תקווה למי שחווה את המצב הלא צפוי והקשה הזה.
