כשאנחנו משאירים את הילדים בבית הספר אנחנו תמיד אומרים להם ש"יהנו מאוד "או" תיהנו מאוד ותלמדו המון ", כי זה מה שהורים רוצים; ליהנות, ללמוד, להשתעשע עם חברי כיתתך ואין לך בעיה.
זו הסיבה שכשאנו אוספים אותם מבית הספר, אחרי החיבוק, מ"שוקה! " או מהנשיקה שאנו שואלים את זה לגבי "איך היה בית הספר?"כי היי, עברו הרבה שעות ואתה יודע שנעשו דברים רבים וכל כך הרבה אחרים עשויים להתרחש. לפני אפשרות זו, אתה מצפה שהם יפעילו את הברז ויתחילו לשחרר מילים בזה אחר זה, כך שהפרצוף שיישאר כשמסכמים את הכל בסימן "טוב"זה שיר, ואז מגיע הזמן שאחד משניים, או שאתה מניח שהוא הלך כשורה ולא רוצה לדבר יותר על הנושא, או שאתה מתחיל לבקש פרטים נוספים, בתוכנית החקירה.
ובכן, כדי שזה לא דבר, שאתה נשאר בלי לדעת דבר והתקשורת מאירה בהיעדרו, ולא את האחרת, שבסופו של דבר אתה מרגיש כמו שוטר שנראה אשם והילד כחשוד במשהו, אמא המציאה אסטרטגיה נהדרת עבורם לדבר על זה.
קראנו אותו באתר אימה המפחידה, המתייחס למאמר מאת שרה אקרמן בוושינגטון פוסט, שם הוא מספר לנו את התחושה הזאת שבדיוק הבנתי, את הרצון לדעת ולראות שאין תשובה, וכשמבקשים להרגיש שאתה מנסה להשיג מידע פנימי.
מה אם לא נשאל שאלות פתוחות?
בטח שמעתם זאת יותר מפעם אחת: שאלת ילדים פתוחים מביאה אותם לתת תשובות קצרות. אין להם את היכולת לבטון ולסינתזה שיש למבוגרים, ולשאול ילד מה הוא עשה בבית הספר או איך זה עבר זה כה מדהים מבחינת המידע, שיש לו שתי אפשרויות, או לספר לך לחלוטין את הכל , דבר שיכול להיות קשה מכיוון שלא כל הרגעים נשארים "ברשתית" כדי להינצל אחר כך, או לומר ש"הכל טוב "," אני לא יודע ... אני מניח טוב "או דומה, אם לא קרה דבר רלוונטי שגרם שמחה עצומה או עצב עצום.
לכן, אם אנו רוצים תשובות, עלינו להיות ספציפיים בשאלות: "מה שיחקת בזמן מגרש המשחקים?", "מה הדבר הכי כיף שעשית היום?", "איך היה זמן ארוחת הבוקר? "," האם המורה אמרה לך משהו היום? "," עם מי שיחקת היום? " כבר עכשיו, זה נשמע חצוף, כל כך הרבה שאלה ... זו לא תוכנית לשאול את כל השאלות שאחריו, בזה אחר זה, כי בסופו של דבר הילד הולך לקחת את הרצון לא רק לדבר איתך, אלא אפילו ללכת לבית הספר אם הוא יודע את זה ואז מגיעה החקירה. נניח שאני מזכיר אותם כדוגמאות בהן ניתן להשתמש כדי לספק לנו מידע קונקרטי.
אבל לטענת שרה, הטכניקה הזו יכולה גם להיכשל, דווקא בגלל מה שאני אומר, הרבה שאלות גם בסופו של דבר מטרידות, ולפעמים ילדים משליכים "אה, עזבו אותי עכשיו בבית הספר!", המסכנים האלה, הם לוקחים המון שעות שם הם מכניסים וכשיש להם זמן פנוי מתברר שהם צריכים לזכור את כל מה שהם עשו.
האם אתה רוצה לשמוע איך עבר יום שלי?
אם כן עלה בדעתה של אמא זו שדרך טובה לתקשר עם בתה הייתה בדיוק זו: לתקשר. והוא בחר לעבור מהשיטה החקירה לשיטה אחרת, זו של הדיבור. אז הוא אמר לבתו יום טוברציתי שיסביר איך עבר היום.
לפני ה"כן "היא, שהיא מורה, התמסרה לספר לה מה היה הכי כיף, מה הכי משעמם, האנשים שפגשה, מה דיברו, אנקדוטות עם התלמידים, שיעורים שלימד, כמה ילדים עשו ככה או אחרת וכו '.
מאז, לפני השאלה, הילדה תמיד אומרת כן, ולמרות שתמיד חשבה שהדבר האחרון שהיא רוצה לדבר עליו כשחזרה הביתה זה מהעבודה שלה, כי זה יהיה משעמם לכל אחד ואפילו לעצמה, זה גורם לה סיכום שלם מכיוון שהוא אוהב כשביתו שואפת לאחר ביצוע סיכום של ימיה בזמנים ההם שאמא ובת אינם ביחד, ואוהבת גם להקשיב לזה ולגלות שזה מעניין את מה שאמא אומרת.
מערכת יחסים תקשורתית נהדרת בה הילדה לומדת עם חוויות אמה ומגלה פנים שהיא לעולם לא תדע אחרת, ושבה האם לומדת עם חוויות בתה, ממה משמח אותה וממה משמח אותה. נגעל ושאולי, במצב אחר, אחרת, אני אפילו לא הייתי מסביר את זה.
מה אתה חושב? אהבתי את זה הרבה כי זה תקשורת טהורה, אימון הדיאלוג, הכרת זה, והדרכת האזנה אקטיבית, גורמים זה לזה להרגיש חלק מחיי האחר.
