כשלפני שבועיים פרסמנו את החזון שלנו למכתב הרופא שהסביר כמה טוב ללדת בבתי חולים וכמה נורא ללדת בבית, רצינו להבהיר ש האשמה היא בעיקר על אנשי מקצוע המטפלים בנשים.
כמובן שיש מחויבים, מכבדים ובקיאות כי האישה היא זו שצריכה לקבל את ההחלטות לגבי לידתה; אני משוכנע שזה הנפוץ ביותר. אבל יש אחרים, ככל הנראה בעלי המקצוע הזה, שחושבים אחרת ומאמינים שמכיוון שהם אלה שמחזיקים בתארים, הם אלה שיכולים וצריכים תמיד לעשות את מה שהם רואים הכי טוב, אפילו כנגד רצונותיהן של נשים (ולעתים קרובות כנגד מה שנחשב כראוי במשלוח).
התגובה מצידנו לפוסט שלנו הייתה עלבון קצר בפני האדם שלי, או מה שהוא אותו דבר, עיניים מקרוב למציאות (זו של נשים שנמלטות מבתי חולים) שיכולה ללכת רחוק יותר אם יש כאלה שממשיכות לנסות כך שנשים, אם הן ממשיכות לאינפנטילציה שלהן, גורמות להן לחשוב שהן מטופשות ובעיקר אם הן כל הזמן מספרות להן כמה מתוך 50 הביטויים המחרידים שהם יכולים לספר לך בבית חולים כשאתה הולך ללדת.
אלה משפטים ששום אישה לא תשכח ושחילצנו מדף הפייסבוק "מספיק לאלימות מיילדתית", כמו גם מכמה נשים שרצו לשתף אותן בכדי להעלות את הפוסט הזה.
יותר מ- 50 ביטויים ואירועים שלעולם לא היו צריכים לבטא או לקרות
התינוק שלי אושפז במום אצל ילודים כשהגוף הרפואי ניגש אלי ושאל: 'תגיד לנו את האמת: מה אתה עושה עם תרופות?' אני עדיין זוכר וזה גורם לי לרצות לבכות.
אל תעיר אותי בשעה שלוש בבוקר כדי להגיד לי שיש לך התכווצויות. התקשר אלי כשכבר התרחבת.
אם לא תירגע, הבת שלך תמות בתוכך. אתה רוצה שהבת שלך תמות? זה לא כל כך הרבה. נולדו לי שלושה ילדים ולא צרחתי כמוך.
בילודים, כשפגשתי את בתי בפעם הראשונה ורציתי לתת לה ציצי, האחות אמרה לי: 'אה, אבל יש לך פטמות שטוחות, את לא יכולה'. והוא עזב בלי לעזור לי.
יש לך סיבית, זה יהיה ניתוח קיסרי. זה מגיע לשלושת אלפים פזו ותלוי איך מיומה, אני מוציא את הרחם שלך. בסך הכל, יש לך כבר שלושה ילדים.
ובכן, בוא נראה ... אתה מתחיל לאבד את זה, אתה מבין? זה מתפרק. אל תתבאס (היום בתך בת שנתיים).
אם זה לא ייצא בכיווץ הבא, חתכתי אותך.
עכשיו שמתי אוקסיטוצין ותוך זמן מה יש לך את זה.
לפני שנלך לחדר הניתוח נראה אם יש פעימות, כי לאחר שהתינוק נולד מת ואשמת הרופא.
תראה, אם אתה רוצה שאדאג לך, זה צריך להיות בניתוח קיסרי לפני 10 באוקטובר, כי אני נוסע אחר כך, אני הולך לחתונה של בתי.
בחדר הלידה, כאשר המיילד קשר את רגלי ואילץ אותי למיטה ואמרתי לו שהסכמנו שאשב, הוא אמר: 'עכשיו אני מצווה'.
הצירים שלך הם שטויות.
ואיך אתה הולך להיות ללא הרדמה? אתה הולך להיות רגוע? כי אני רוצה שאוזניי בריאות.
לא תהיו אלה שמתעללים בתרופות וזו הסיבה שהלידה התקדמה?
אתה ענק, אתה הולך להשיג את מה שיש לך בבטן שם למטה?
'אני לא אסביר לך, אני מרפא אותך.' 'אבל אני בהריון, לא חולה.'
אתה ירוק, כמה חבל. זו תהיה לידה יפה, אבל אני לא מסתכן; אל תחשוב אפילו שאתה יכול לבחור את התאריך לניתוח קיסרי.
אז אתה לא רוצה פרידוראלי? ובכן, אני מנסח את אותו הדבר בין אם תרצה או לא, ואם אני רוצה אתה תלך לניתוח קיסרי ... ואני גם משתמש במלקחיים, אה?
'תראה אבא, השארתי אותך אפס קילומטר,' הוא אמר לבן זוגי לאחר שסיים לתפור.
לא, אני הולך לתת לו בקבוק. אין לך חלב, יש לך קולוסטרום וזה לא מאכיל אותו.
אני יודע למה זה לא יורד. אני לא יודע אם מה שיש לך בפנים לא נופל כי זה דאון.
בלי לצעוק אתה לא באטליז.
אני מתזמן קטע C כי אם אתה מתחיל לעבוד בלילה אין לי את כל האורות פשוט ערים. אתה לא רוצה שמישהו ישן יסייע לך, נכון?
שתוק או שאני ישנה אותך שלם.
בהריון הראשון שלי, נכנס לדלת בית החולים ובדיוק כשאני מגיעה למקום בו המיילדת ושואלת אותי מה שמי (ואני לא יודעת מה עוד), אני פשוט מקבל התכווצות, אז אני עוצר ומנסה לנשום עמוק ולתפוס את עצמי לבן זוגי לעמוד טוב יותר בכאב ... למה שהמיילדת תופס אותי בזרוע ואומרת לי בפתאומיות: 'בואי, בואי, שכולכם תעשה לי אותו דבר, זה לא נורא ואין לי את כל היום' .
אתה מאלה שלא מתעכבים.
אתה עושה הכל לא בסדר.
'אני בא בגלל שאני עובדת'. 'ומה תדע? נלך אם אתה בלי לידה או לא. '
הספרדים צועקים ברבריות. הטובים ביותר הם הסינים, שלא אומרים אפילו מו.
יש לך צוואר סגור יותר מתחת של בובה.
חשוב טוב אם אתה רוצה לידה וגינלית. אם אתה בא אלי עם פחדים ואתה הולך להיות היסטרי באותו יום, עדיף שתזמן קטע C.
ברגע שהם נכנסו לטרקלין אמרו לי 'אתה תדע לדחוף, נכון?' הצירים שלי היו משותקים, חסמתי והם נאלצו לבצע אפיזיוטומיה שתפרה אז רע.
תפסיק לבכות שתישאר עם הצלקת (ניתוח קיסרי) בזיגזג.
בזמן שהגעת לזה, בטוח שלא התלוננת כל כך, הא?
מכיוון שעליתם כל כך הרבה משקל, אני לא אוכל ללבוש את האפידורל שלך אז ללדת ...
אין לך נוזל, התינוק שלך גדול מאוד ולא ייצא, אז אפילו לא ננסה. חוץ מזה, אתה לא עובד. (שקל 3,400 ק"ג והיה 41 שבועות).
הרופא המרדים לפני שהניח את האפידורל: 'שמור קצת על קור רוח, בת'. זמן מה אחר כך, בבכי בגלל שאמרו לי שאסור לי להביא עוד ילדים, ניגש אותו הרופא המרדים ואומר: 'טוב, בת, אני לא יודעת למה את רוצה יותר, יש לי ילד ולפעמים יש לי המון'.
אני לא יודע מה לעזאזל למדתם לקראת לידה כי אינכם יודעים לדחוף.
בזמן שתפרתי את הדמעה, ללא הרדמה, כשהבחנתי בכך, זרקתי את עצמי חזרה לרפלקס והגניקולוג אמר לי: "אני אתפור אותך באמצעות וו או על ידי נוכל, אתה תראה." באותה משלוח: "איזו סובלנות קטנה לכאב יש לך, נכון?" ביקשתי שיסגרו את החלון כי זה נתן לי צמרמורת והמיילדת אמרה לי: "טוב, חם ואנחנו עובדים."
בלילה הקטן שתתן לי להתלונן כל כך. אבל ילדה, מה לדחוף או לדחוף, שיש לך עדיין בין 9 ל 10 שעות. לעזאזל עם הבכורה (כמה דקות אחר כך התינוק שלי התחיל לחטט את הראש).
מכיוון שאתה לא מפסיק להקיא, אני לא יכול להביא לך את הילד!
כשאתה מתנהג, אני אתן לך ללכת לכיור; שאתה סובל אני שמח, זה אומר שאנחנו מצליחים; תראו שכבר ידעתם מה הצירים ואתם חוזרים שוב ... אתם לא לומדים!
מה את רוצה ילדה, האם זה כך או למה ציפית? ברור שכואב.
תפסיק לצרוח וכל הכוח שתוציא אותו מהכוס שלי !; מה לעזאזל אתה עושה כדי שהמיטה תהיה כמו שיש לך (התיק שלי נשבר).
אם בעוד שעה RAJO לא מוציא אותו. זה לא מזיין את החופשה שלי!
אלה שאתה מביא תוכנית לידה כל מה שאתה עושה זה שהכל ישתבש.
"היום אני נדיב ואני נותן לך קצת עזרה לכולם" וזאאס! המילטון מתמרן בלי לשאול.
באמצע הניתוח הקיסרי שלי הגניקולוגים שרים באחדות: "אנחנו צוות המוות".
אתה לא יודע איך להציע, לא להציע! האם הוא רוצה שילדו יטבע?
לא אכפת לי, או אופנות או קרלואים, הבאתי שם חוקן, כדי לנקות את החרא של אמו.
בזמן שהם חקרו אותי, בלידה מלאה ואחרי תיק שבור בבית, בין הגנים לתושב: 'המילטון?'. 'כן, סיימתי.' ואני, מה זה? 'אה, כלום, כלום, דבר מאוד יפה'.
מכיוון שלא לבשתי את האפידורל שלי, האחות אמרה לי כשהגעתי לחדר והביאה לי את משככי הכאבים: 'הנה אתה. ואם גם אתם לא רוצים לשתות אותם, עשו גם מה שאתם רוצים. '
ברגעים האחרונים של ההרחבה, הכאב היה בלתי ניתן לתיאור, מחריד. צעקתי על האפידורל שסירבתי אלף פעם לפני כן, והגניקולוג אמר לי: "לא רצית ללדת? טוב, אתה הולך ללדת." אחר כך עשו לי קריסטלר שכבר אין לי את הרצון לסרב, הכאב התרבה בכל פעם שעונו אותי ככה וצעקתי עוד יותר. הגניקולוגית שעשתה את זה אמרה לי שתשתוק למען השם, שאשאיר אותה חירשת. כשראיתי שהם מתכוננים לאפיזיוטומיה אמרתי להם לא, שאני לא מסכים ומשם הם התחילו לקרוא לי "סנדריטה, לה לא" (לא לניתוח קיסרי, לא אוקסיטוצין, לא אפיזוטומיה ...). כשלבסוף נולדה הילדה שלי, הביטוי היה: "איזה שלום, הצעקות נגמרו סוף סוף" "יש את כל שאר המומיות שקיבלת איתן."
הם הכריחו אותי לקחת אוקסיטוצין כן או כן. לפני כן, אם אני לא טועה, הכניסו את זה למשקה ו"פיתיתי "מיצים למרות שאמרתי להם שאני לא רוצה יותר. הם רק היו צריכים לשים משפך שישרת אותם בנוחות.
הם גם הכריחו אותי לשים את האפידורל מכיוון שלדברי הרופא לא אוכל ללדת בלעדיה. פרט כי המלצותיו היו די כפפות בגלל הטון הקולי הגבוה בו הוא אמר לי.
ואז, מיד אחרי הלידה, מסתבר שאחד מאלה שהכניסו אותי לחדר הלידה אומר לי: "יש לך תמיד דפק את היום" (אני אומר את זה באותיות גדולות כי זה הוקלט לנצח) כי זה היה בדיוק שינוי המשמרת.
כאילו זה לא מספיק, הרופא שהגיע אליי אמר לי לשתוק ולהפסיק לצרוח שזה לא כל כך נורא וכשהוא מוציא אותי את הילדה הוא נותן את זה למשמרת החדשה והיא פיראטים !!!!! כאילו מכירת עוגיות בואו! תוצאה: הם השאירו לי שליה בפנים וזיהום שגרם לי להיות בין חיים למוות במשך כמעט חודש אושפז בבית החולים עם הטרגדיה של לא להיות מסוגל להניק את בתי ואת כל סרטי ההמשך שאנחנו כבר יודעים שכרוך באם הפרידה. בן
הרגשתי בכנות כמו חזיר שנכנס לבית המטבחיים בו משתתפים פסיכופתים נטולי כל שמץ של מצפון ואמפתיה. האם זו מדינת הרווחה בה אנו אמורים לחיות? הייתי יולדת מאושרת יותר ביער ליד החיות הקטנות שלא היו באותו מקום משמים, מלא זבל אנושי וחסר יכולת.
הטראומה שנשים עוברות היא התעללות שצריך לכרות מהשורשים, ואם העדות שלי מועילה, אני חושב שזה יעזור לי לרפא הרבה מהכאב שה"נובלים "האלה הותירו בדפוס.
עדיין קורה היום
אני לא אומר יותר. כל מי שמסיק מסקנות משלו. אמהות רבות אמרו לי את זה לא היה להם שום דבר רע לומר על לידותיהם ... זה אמור להיות תמיד. עם זאת, אתה מבין. ברגע השגנו יותר מ- 50 ביטויים שונים. במקרים רבים לא הוספתי את ההערות מכיוון שהם כבר חזרו על עצמם.
דברים רבים צריכים להשתנות, אך רבים, כך שנשים יכולות לסמוך על אנשי מקצוע אם הן יכולות למצוא משהו כזה, כך שהן אינן חשות צורך לברוח מבתי חולים בכדי שתוכלו ללדת בלי להתעלל מהן. כך שאנשי מקצוע המיילדות רבים לא מחליטים לברוח מבתי חולים גם כן, מתוך כוונה להיות מסוגלים להשתתף כפי שהם מרגישים שהם צריכים.
ביטויים אלה נאמרים תוך מספר שניות, אבל הם נשארים בזכרון עד סוף החיים; לפעמים כל יום הולדת לתינוק הוא יום השנה לאירוע שהיה אמור היה להיות נפלא והתגלה ככואב, טראומטי, מקומם, מלחיץ ומכה נכה: שום אישה לא צריכה לבכות כשהיא נזכרת בלידתה בגלל תשומת לב אימפטית, מעט אמפטית ושום דבר קרוב. וזה ממשיך להתרחש.
וזה שאנשי המקצוע לפעמים לוקחים בחשבון שהם מגיעים לעשרות משלוחים מדי שבוע, כשמדובר אצל נשים כמעט חוויות ייחודיות שיזכרו, לטוב ולרע, לנצח.
