כן, ההשתקפות עולה בראיון האחרון שהגיש מגיש הטלוויזיה כריסטינה פדרוש, שכמעט תמיד עורר סערה וקצת מחלוקת בין הקוראים לרשתות החברתיות.
הראיון היה בסרט "לה ואנגרדיה", ובו בחר הסופר, אנדרס גררה, בהצהרה זו: "יהיה לי בן ואהוב אותו מאוד אבל אף פעם לא כמו דוד". ואתה? מה אתה חושב?
כריסטינה פדרוש היא נשואה באושר מאוד לשף דיוויד מוניוז ומההצהרות של שניהם, ניתן להעריך כי התחושה היא הדדית. היא מדברת על אהבה זו במונחים מוחלטים, כמו כשהיא אומרת את זה "... עכשיו דייוויד זה הגיוני ..." לחייו שלו, מעבר למקצוע שלו, למשפחתו, לתחביביו, לחבריו.
אבל הכותרת שבחר העיתונאי היא זו "יהיה לי בן ואוהב אותו מאוד, אבל אף פעם לא כמו דוד" כן, בשאלה הבאה שאתה שואל את כריסטינה פדרוש כבר מזהיר אותך "היכונו לקבלת ציוצים מאמהות זועמות" כי כמו שכולם יודעים, "אמהות" (אני מבין שזה מתייחס אך ורק לנשים שכבר היו אמהות, כלומר כריסטינה ולא לשאר הנשים שלא היו, כמובן) ברגע שנשיג את ההפך, אנו מינימום זן "זועם" שלא יודע לכבד את הדעות השונות מבני אדם אחרים בכוכב הלכת ... כמה דעות קדומות עוזרות! נכון?
צניעות אימהית
לא כריסטינה לא הייתה אם, אבל הראיון הזה הוא מה שהיא לא חתכה באבן ומהווים חוזה בלתי נדלה עם הקהל לכל החיים. אם אף המפלגות הפוליטיות לא מקיימות את תכניות הבחירות שלהם מדוע אף אישה לא יכולה לשנות את דעתה כאשר נסיבותיה משתנות?
או אפילו אם תמהר אותי ... ויציאה מה"פוריבונדימו "שאליו הכותב סופר דחף אותי, הדבר נכון גם במקרה שלו, מדוע הוא לא יכול לשקול את האהבה כלפי בן זוגו על זה שהוא יכול לפתח כלפיו בן?
אני אאמין בזה יותר כאשר אענה שוב על השאלה הזו אחרי שהייתי אם, זה נכון גם, אבל כל כך אפריורי אני חושב שבגלל זה לא?
כל אדם הוא עולם, אפילו "האימהות הזועמות" וכל אדם בו אנו חיים נסיבות שונות מאוד במהלך חיינו. האם לשופט בנקודה זו את אמירותיה של אישה מנסיבותינו שעשויות להיות מנוגדות באופן קיצוני לשלהן? לא, זה לא נראה לי הגיוני או הגיוני, אבל כמובן ... יכול להיות שאני סתם "אמא זועמת".
אבל הסיפור הוא הסיפור
שים לב שמה שאני הכי פחות מסכים איתו הוא הניואנס שמציבה כריסטינה פדרושה כאשר אנדרס גררה, העיתונאית לה ואנגארדיה שמראיינת אותו, מספר לו על יום האישה, 8 במרץ. אני מסכים לחלוטין עם כריסטינה פדרוצ'ה כי אין הרבה מה לחגוג באותו יום אבל אכפת לי מה קרה לפני מאה שנהאכפת לי מאוד.
לפני מאה שנה יותר ממאה נשים מתו במקום העבודה שלהן מכיוון שבמפעל בו עבדו סגרו את הדלתות כך שהנשים הללו לא יוכלו לעזוב. לפני מאה שנה הועמדו לדין נשים רבות על כך שהן בשביתה, על כך שהפגינו, על דרישת זכותן להצביע, על כך שרצו לעבוד באותן עבודות, למשל אלה שעבדו כשהגברים יצאו למלחמה.
לפני מאה שנה אישה נשואה לא יכלה לקנות מכונית ללא אישור של בעלה ולילדה הייתה השכלה מוגבלת מאוד ואפשרויות עתידיות מעבר לנישואין ולצערנו, לא כל אותם נישואים היו מבוססים על האהבה אותה הכריזה כריסטינה ודוד.
לא, באמת אכפת לי מה קרה לנשים לפני 100 שנים ו -10 שנים ושנה כי אכפת לי שהעוולות האלה לא יחזרו, אכפת לי שהבנות של היום לא מנרמלות התעללות אצל הזוג , אכפת לי שבנות חברותיי יוכלו ללכת בשקט כשהן יוצאות, אכפת לי לשבור את תקרת הזכוכית בחברות ואכפת לי שתהיה אמא (זועם ככל שיהיה, לפעמים אני) אל תהפוך למסיר מקצועי עבור אלפי נשים במדינה זו וברבות אחרות.
ובשביל זה אני חושב שכדאי לזכור את ההיסטוריה, כדי לא ליפול לעוול שבחזרה עליה כי אהבה יכולה להיות יחסית ותמיד היא משהו אישי, אבל אי אפשר לשנות את ההיסטוריה וזה אכזרי שאנחנו מתהדרים בהתעלמות ממנה.
