לפני יומיים הוא פורסם בעיתונות, ומאז הוא לא הפסיק להופיע ברשתות החברתיות, התצלום של ילד בן 3 טבע על חוף חוף הים בטורקיהכשבני משפחתו ניסו להגיע למקום טוב יותר, רחוק ממלחמה שאין בה רחמים. הוא לא הילד הראשון שמת בגלל חוסר היכולת שלנו כחברה ברבים, כמובן, אבל הוא כנראה זה שהכי פוגע בנו כי בפעם הראשונה רבים מאיתנו אינם מסוגלים להפנות עורף.
לפחות הרגשתי כך. ראיתי את התמונה ולא יכולתי להפסיק להסתכל עליה עד שהתחלתי לבכות, לדמיין את חייה, להביט בידיה הקטנות, בבגדיה, כמה שהיא קטנה, התמים, הטהור, ומרגיש את הרצון והצורך להחזיק אותו בזרועותיו כדי לתת לו שלום, או אולי לתת לי שלווה לעצמי. לא רציתי להפנות את הגב, ולמעשה לא אעשה זאת, כי אחרי כמה שעות בלי לדעת מה לעשות החלטתי שלעולם לא אשכח אותו. אתמול היה היום שהחלטתי לא לשכוח את איילן לעולם.
ועכשיו מה עושים?
זה היה לראות את התמונה ולשתף אותה מייד בקיר הפייסבוק שלי. אני, או מסומם יחסית, עם תמונות אחרות. אנו יודעים שילדים אחרים מתים, אנו יודעים כי מבוגרים מתים, אך זה כל כך נפוץ שלצערנו הגענו לנרמל את סבלם. כבר עכשיו, זה לא תירוץ, עלינו לסבול עבור כולם, אבל זה מה שהם השיגו כיוון שאין יום שידורי החדשות לא מלמדים אותנו וזה, ללא ספק, מנגנון הגנה בבעלות לפני חוסר האפשרות לעשות משהו שבאמת משנה את העולם.
אבל התמונה של איילן הגיעה לכולנו הרבה יותר מכיוון שהוא ילד בן 3, וזה אומר ש"ככה רחוק הגענו ", שעכשיו זה רציני, שילדות קדושה, שילדים הם קדושים, שזה לא נעשה. מה טוב בפארסה הזו. ששום ילד לא יצטרך למות לבדו, לברוח מאנשים רעים, אפילו בלי לדעת לאן הוא הולך או מדוע הוא עוזב. זה הכי כואב, שהוא פשוט עלה על הסירה ההיא עם הוריו כי הוא סמך עליהם, כי הוא פשוט הלך למקום שאמרו לו, כי בלי שום יכולת להחליט, הוא בסופו של דבר הגיע לחוף, לבד וחסר חיים.
זו הסיבה שאנשים רבים לא רצו לראות את התצלום הזה. זו הסיבה שאנשים רבים אמרו שהם יהיו כמה ימים בלי להיכנס לפייסבוק. בשביל זה הרבה אנשים מבקשים מאיתנו להפסיק לשתף. כי כואב. ואני לא מאשים אותם ולא שופט אותם. הגעת כנראה לחלק הזה של הפוסט וביקרת אותי על השבתו. אולי הם אפילו הפסיקו לקרוא. הם בזכותם המלאה. אבל החלטתי את זה תמונה זו תלווה אותי כל חיי. אני מסתכל עליה וסובל. אני מסתכל עליה ובוכה. אבל אני לא רוצה להפנות את הגב.
היו כמה דקות שצפיתי בה, זה והאחר בו גופה הקטן נאסף, ויכולתי רק לומר: "מה אני עושה עכשיו כשאני רואה את זה?", "מה אני אמור לעשות?", מכיוון שאני מסתכל עליו ורואה ילד באותו הגיל כמו הבן הקטן שלי, זה שדיברתי עליו לפני כמה שבועות בגלל שהוא בגיל אני רוצה שהוא יגדל אבל באותו הזמן, בגיל בו אני רוצה שהוא הוא נשאר ככה לנצח. ואני מרגיש אומלל על כך שהוא לא יכול לעשות שום דבר בשבילו. וכאמור, הייתי רוצה להיות שם כדי לתפוס אותו, אולי לפני שהוא נפל לים, או אחר כך, לעזור לו, לעזור לי, אני אני יודע
אבל זה אבסורד, איזה שטויות, אין שום דבר שאני יכול לעשות עכשיו. והלאה? לבחור את השליטים במצפון? כן, זה משהו, אבל אני מרגיש מגוחך עם הצבעה ביד אחרי שראיתי את איילן. אני, כמובן, אני אצביע למי שרואה שהם יכולים לנסות לשנות קצת את העולם הזהאבל בכנות, יש לי מעט תקווה כי אפילו יש להם את זה לא מבוטל, לא משנה כמה טוב הכוונות והרצונות שלהם. זה כסף שמטפל בכל, לא הכוונות. אבל כמובן שאעשה, אבחר היטב.
ביום שאשתנה, העולם ישתנה
אל תשאל אותי מי זה, כי אני לא זוכר את זה. קראתי את זה פעם אחת ושמרתי את זה לעצמי, לנצח. זה טקסט שתמיד הניע אותי וזה עזר לי אתמול לקבל החלטה בעניין:
כשהייתי ילדה רציתי לשנות את העולם, כשהייתי צעיר הבנתי שאני צריך לשנות את המדינה שלי, כמבוגר המשפחה שלי, ועכשיו כשאני הולך למות הבנתי שאם הייתי משתנה הייתי משנה את העולם.
אני לא יכול לשנות את העולם. אני לא יכול לעשות סוף מלחמה. אני לא יכול לעשות שום דבר למען אילן ולא בשביל הבא איילנס, אבל אני תמיד יכול להזכיר לך, כן אני יכול להחליט בקלפי, כן אני יכול להיות עקביים עם אורח חיי.
אולי זה עוזר לי להודות על שנולדתי במדינה רחוקה מכל כך הרבה ברבריות, להעריך את החיים שיש לי, או כמה ילדים שיכולים ללכת לחוף הים, לחוף הים, לשחק בכיף ולא למות. ותזכיר לו תמיד.
אתמול קראתי בחורה בפייסבוק שמתחה ביקורת על כולנו על ששיתפה את התמונה: "אם זה האם הייתי הורגת את המסנג'ר", הוא אמר, "והסבירה שכדאי לשים את תמונת הילד. עניתי למה שהרגשתי, מה אני מרגיש: "אם הייתי האב, הייתי מעריך את ההפצה המרבית." מכיוון שזה לא חולני, הם לא ששים לראות ילד במצב זה. זו המציאות, זה העולם שאנחנו חיים בו, ו כאבא מה שהכי יפגע בי הוא שבני נפטר בלי אשמה והושתק והוסתר. כאבא, הייתי רוצה לראות מה קורה, שהרבה אנשים פוקחים את העיניים, מרגישים את הכאב של משהו כזה, מניעים אנשים רבים לנסות לעשות משהו, לנסות לשנות את העולם הזה.
מחווה לאיילן
איורים רבים והרבה אנשים שלא רצו לחלוק כבוד, סוג של מחווה למה שכונה כבר "ילד החוף" והם רצו להעביר מסר לתמונה ההיא, לדמיין תרחיש אחר או להוסיף חזון משלהם. ראינו אותם בכמה עמודים, כמו מגנט, ואני רוצה להשאיר כאן כמה מהרישומים האלה, כמו זה שרק הכנסתי את הילד לעריסה:
וגם רציתי לתרום את גרגר החול שלי עם זה שאתה רואה על הכריכה, ששמתי כאן שוב:
איילן שלמרות הכל מחבק עולם אפל ואפל. איילן גדול, גדול מאוד, גדול יותר מרוב האנושות, מכיוון שזה מה שיש לילדים, טוהר ותמימות, שני מאפיינים שלזקנים רבים, למרבה הצער, הושארו מאחוריהם מאלו שלעולם לא היו צריכים לרדת. איילן שאומר לנו מה היינו צריכים לחזור על כל יום: "אני רק מקווה שהגיע הזמן להשתנות."
זו הסיבה שאתמול החלטתי שלעולם לא אשכח את איילן.
