לפני מספר חודשים דיברנו על סוגי ההורים השונים שהיו קיימים ודיברנו על "האב המסוק" כמו זה שבילה את היום בשליטה על כל מה שבנו עשה. ובכן, אנו יכולים לאשר שאבא זה קיים ושהוא לקח את זה מהמסוק למכתב, או כמעט.
כריס מוקדם מנוקסוויל, טנסי, זכה לתהילה בזכות היותו האב הראשון שצופה במל"ט בדרך לבית הספר של בתו.
הטיפול בילדים שנלקחו עד הקצה
כאשר לפני מספר חודשים קייטי, בתה בת השמונה של גיבורתנו אמרה לה שהיא כבר לא רוצה שאבא שלה ילווה אותה יותר פעמים לבית הספר ושהיא רוצה ללכת לבד, אני בטוח שהיא לא יכלה לדמיין מה אביה מתמודד עם. כשאמר "בסדר, אבל יש לי רעיון אחר."
למחרת, קייטי קיבלה את הדרך לבית הספר, ובפעם הראשונה בחייה, זה יהיה דרך סולו או לפחות זה מה שהיא חשבה. מה שקייטי לא ידעה זה שאביה מתכוון להשתמש בכישורים שלו בטייסת מזל"ט להקלטה כדי לפקח על הדרך לבית הספר מהאוויר.
"התבוננתי כשבנים אחרים הצביעו על המל"ט והנחתי שהיא גם הייתה שם לב ותהיה כמו הו, זה אבא שלי!" אמר כריס
כשקייטי חזרה הביתה, איננו יודעים אם צפו בה או לא, אביה הראה לה את התמונות שהמצלמת הקליטה.
"הייתי כמו וואו! הוא לא אמר לי כלום, אז הייתי מאוד מופתע," אמרה קייטי.
אני אב ואני יכול להבין את הדאגה שבנך בטוח, למנוע ממנו סבל ותמיד לטפל בו. אך עלינו לזכור שכדי שילדינו יהפכו למבוגרים אחראיים פחות או יותר עלינו לתת להם לצמוח והדבר מרמז על מתן מרחב וביטחון. זה לא רק על הגעה לבית הספר בלי ללכת לאיבוד, זה על להיות עצמאי, אלא על צמיחה, פיזית ונפשית כאחד. ביטחון עצמי, ביכולותיהם הוא עמוד בסיס בסיסי להתפתחות וכדי להשיג זאת עלינו ההורים להתרחק ולתת להם "לעוף". אם נקדיש את עצמנו להתנפנף כל היום סביב לדאוג לכל אחד מהצעדים שאנו נוקטים למה שאנו עומדים להשיג, זה לא יהיה לטעמו של אף אחד, מכיוון שהדבר הנורמלי ביותר הוא שילדינו, עד כמה שזה נשמע מוזר, בסופו של דבר יהפכו במצרכים שלא מסוגלים להתמודד עם עצמם מיום ליום. אני עדיין זוכר את המקרה של אמא שליוותה את בנה בראיון העבודה הראשון שלו וכשאני אומרת "מלווה", אני מתכוונת ללכת לאותו חדר ראיונות.
לילדים זכות לפרטיות
השהייה 24 שעות ביממה בצפייה בילדים שלנו היא בדיוק זה, "ערנות" שהיא לא יותר מאשר ההפך, שבמוקדם או במאוחר הם מבקשים פרטיות. מכיוון שכדי להתפתח באופן מלא אנו זקוקים גם לחלל הקטן שלנו בו אנו רק מתאימים. אולי היא רצתה ללכת לבד לבית הספר לברך, בלי בושה גדולה מכפי שכבר יש לה, אותו ילד שהיא כל כך אוהבת או אולי כדי להיכנס לקבוצת החברים של הכיתה שכבר הולכת לבד לבית הספר.
אני לא אומר שאסור לנו לצפות בהם, הרבה פחות. כמו שאמרתי בהתחלה, אנחנו הורים וזה דבר שלעולם לא נוכל להימנע ממנו. לכן החלק הקשה טמון במציאת נקודת הביטחון ההיא בה הם צומחים בקצב שלהם, אך הם בטוחים.
אסור לעוף על חייו של מישהו
אגב, אם מישהו מכם חשב להעתיק את הרעיון לחברנו האמריקני, תוכלו לשכוח אותו, מכיוון שכאן, בספרד, מל"טים מסוג זה אסורים.
ואתה, האם היית משתמש במזל"ט כדי לפקח על מה שהילדים שלך עושים?
