אני יודע שלפעמים אני חוזר על עצמי יותר משום ואני יכול להקדיש ימים לדבר על אותו דבר (אני מדבר על נושא הזרועות), אבל זה מסיבה כלשהי שאני לא יודע, כמה אמהות בליווי אמהות שלהן מגיעות לאחרונה למשרד הסיעודי, הסבתות, מכיוון שנראה שהיא לא נותנת קרדיט למה שהאמהות האחרונות מספרות להן.
הם מגיעים לסקירה, לפעמים החודשיים, לפעמים ה -4, לפעמים ה 6, נכנסים עם סבתא של היצור ואומרים לי משהו כמו: "תראה ארמנדו, אני מביא לך את אמי לספר לך על אוכל וזרועות".
ובמקום שאני אומר אוכל וזרועות אני יכול לומר על החלום, על מחסה עליהם פחות או פחות כמו נושאים אחרים, אם כי הנפוצים ביותר הם שני אלה, מכיוון שהם אלה שמדאיגים את מי שפעם טיפל בנו כשהיינו תינוקות, שנכדיהם אוכלים ומאכילים אותם היטב ושהם לא מקבלים יותר מדי בזרועותיהם, "שהם מתרגלים לזה".
האם אני מסביר דברים מוזרים כל כך?
אז ברגעים האלה אני מרגיש קצת מוזר. אם הסבתא צריכה לבוא לוודא שמה שבתה אומרת נכון, אם היא צריכה לשמוע מהפה שלי מה כבר הסברתי לאמא של התינוק, האין אני אומר דברים מוזרים מאוד? מכיוון שפעמים רבות אני חושב שאני מסביר, בדיוק, דברים רבים שכבר עשו כצעירים.
מבחינת אוכל אני יכול להבין שלהגיד לאם שהיא יכולה להניק כל עוד היא רוצה זה נשמע מוזר. הם יכולים להבין כשלושה עד שישה חודשים, ומשישה חודשים גם הם, אבל לרבים, את הילדה של ילד שהולך ומבקש חזה ברחוב, באוטובוס או באיזור מתחם, נראה מאחרים, נראה שהם לא מרגישים כל כך טוב מכיוון שאתה כבר יודע "מה יגידו, ילד גדול כל כך".
ברור שאי אפשר להכליל, שרוב הסבתות לא מגיעות למשרד כי זה נראה טוב, או לא נראה טוב, הן לא מסתדרות יותר מדי עם הבת (או הבן) שלהן, אבל אני מדבר עליהן, מהן הם באים להקשיב לי או מבקשים הסברים.
לפני כמה שנים אמרנו דברים על אוכל שהתנגש מעט: גלוטן בגיל 8 חודשים, דגים בגיל 12, עדשים בגיל 18 והכל קצת ככה, עם תאריך ומגבלות, כשאמרו "טוב ב בזמני לא היו לנו כל כך הרבה צפיות והכל היה נהדר. " המדע הוכיח אותם כמו שצריך והיום אנו יודעים זאת אין הכרח להגביל את הגילאים בכדי לתת אוכל ושאחרי 6 חודשים הם יכולים לאכול כמעט הכל (בוא נראה אם יום אחד אני מדבר על זה).
אם נדבר על החלום, או ניקח את הילדים לזרועותיהם, אז יהיה הכל. סבתות רבות מתעקשות על זה, כמה רע להרגיל ילדים לזרועותיהן, אך באופן מעניין, כשהן עם תינוקות, יש כאלה שלא עוזבים אותם לרגע. דמיין את פניה של אם שלא עושה דבר מלבד לחזור על כך שהוא לוקח מעט, כדי שלא יתרגל לזה, ואז שאומרת שמנצלת את ההזדמנות להעניק את כל האהבה שהילד דורש. תאר לעצמך, בנוסף, אם האם ההיא נותנת תשומת לב ומונעת את עצמה לקחת אותו גם מתי גופו צועק עליו בפנימיותו כדי לא לתת לו לבכות. סבתות אחרות, לעומת זאת, תופסות אותן ורואות אותן כמושלמות, ככל הנראה מכיוון שהן היו אמהות הן עשו את אותו הדבר.
האם אני באמת צריך להיות זה עם המילה האחרונה?
והיי, לא אכפת לי. הם באים, הם שואלים ואני מעלה את טענותי. אני לא מנסה לשכנע מישהו או להתחיל ויכוח או מלחמה. בכל פעם שאני מדבר על תינוקות אני עושה מנסה לשים את עצמי במקומם ומנסה לתת להם קול, להסביר את מה שאני חושב שהם מרגישים ולספר למה אני חושב שהם עושים מה שהם עושים. אני יכול לטעות, בטח, אבל הם באים אלי לעצותיי ולדעתי, ואני שמח.
ואני לא מדבר בצורה קטגורית, אבל אני טוען, אני מסביר מדוע אני אומר את מה שאני אומר, באותה צורה שאני עושה כשאני כותב כאן בבלוג. אני לא יודע אם הם משוכנעים, אם לפחות הם יוצאים עם הספק או אם הם יוצאים מהדלת ואומרים לבת שאני לא אומר יותר מפעמונים, אבל לפחות אני יודע שהאם חיפשה בן ברית, שהתינוק בצורה מסוימת מצב גם זקוק לי וזה גורם לי להרגיש קצת בשקט.
"אבל" היחיד שנותר לי הוא להבין שזה נראה כך אני צריך להיות זה שממיס את המחלוקת בין אם לבת, או אם וחמות (או אם ובן או חמות ובן, אם כי זה יוצא דופן). אתה לא יכול לתקן את זה ביניהם? האם האם של התינוק איננה יכולה להודות על עצתה של הסבתא עם הכותרת "אבל אני אעשה זאת בדרך בה אני מחשיב את הטוב ביותר ואיתו כולנו הכי נוחים"?
שהם כבר עשו זאת והם צריכים רק אישור סופי: "תראה, אני רק עושה את מה שהם מייעצים לי, ואני מסכים. אם לא, אתה בא יום אחד להתייעצות ואומר לו את אותו הדבר שאתה אומר לי." ושם, בהתייעצות, אני אומר דברים מוזרים מאוד, כך נראה, על ילדים. דברים מוזרים כמו זה בסדר להניק כל עוד אתה רוצהזה זה בסדר לקחת את הילדים לזרועות ולתת להם את כל האהבה שלנו וכל זה זה לא יהפוך אתכם לטיפשים, לגדולים רע, לפסיכופתים או לפושעים. אני לא יודע דבר אחר, אבל זה לא.
