מדי פעם, בחיים המטורפים האלה שאני מוביל ממקום למקום, אני מצליח לעצור ולהסתכל על הדברים שקורים סביבי. להבין שהילדים שלי כבר לא תינוקות, שדורשים עכשיו משהו שונה ממני מלפני כמה חודשים, שהם מסוגלים להפתיע אותי באלף רעיונות, מחוות וביטויים. בקיצור, שהם יגדלו והם לא מתכוונים לחכות לי, שאני חייבת להחליט מה באמת חשוב ומה אסור לי לפספס מחייהם. וזה אחד הדברים הקשים שעומדים בפנינו, לראות איך הם צומחים, את הדברים שהם מסוגלים לעשות או לומר.
זה בדיוק ברגעים האלה שאני מרגיש, אני נושם ומניח לעולמו לפלוש לי כשאני מוצא את עצמי מוקף בדרקונים, משחקים, ספרים, מילים חסרות משמעות ואלף הפתעות שונות בכל יום. אלה הם כמה מהדברים שהפתיעו אותי במיוחד בילדי.
זה המילולי:
הדברים לבנים או שחורים, אפור זה עולם אחר ולא שילוב של הקודמים. כך יכולתי להגדיר באופן מושלם כל יום בחיי ילדי. מדהים איך אתה מבין שהחיים שלך מלאים בחריגים. שזה אמור להיות משהו בזמן, באמת הפך נפוץ בחיינו. זה היה איתם מאז שהבנתי כמה קשה להם להסתגל לחיי היומיום של מבוגר וכמה חשוב להיות הבנה והטמעה שהעולם מלא בסתירות. דוגמאות מאוד ברורות לכך יכולות להיות:
- אם התפוחים צהובים, "זה" אדום, שנתת לי כשביקשתי תפוח הוא לא תפוח.
- לא משנה מה תניחי לצלחת שלי, זה נראה כמו שלך, זה מריח כמו שלך וטעם כמו שלך, אם זה לא ייצא מהצלחת שלך אנחנו לא אוכלים את אותו הדבר. כמה דיונים בשולחן זה עלה לי עד שלבסוף החלטתי לשרת מהמנה העיקרית.
- פעלים לא סדירים. כמה קשה עכשיו נראה שיש ללמוד את כל הדרכים שאינן עומדות בתקן?
שינה
כמה פעמים הלכנו לישון הרבה יותר מאוחר מכפי שאנחנו צריכים משום שאנחנו עושים משהו משעשע, האם יש תוכנית בטלוויזיה שמעניינת אותנו או שפשוט נוח לנו לשוחח עם בן / בת הזוג או עם חברים?
אצל ילד מגיעה נקודה שבה אפילו התינוקות חסרי השינה ביותר מתגברים על ידי שינה, וכשהגיע הזמן, כשמגיעה נקודת הגבלה ההיא, הייחודית לכל ילד ואירוע, הדבר המעניין יקרה לא משנה מה אתם רואים או עושים, אפילו הציפיות הגדולות מהתאריכים הללו, רייס ופפאנואל אינם תואמים את פיות החלומות.
עכשיו כשהם צומחים, הם מסוגלים לעמוד מעט יותר בקריאת מורפיוס, אך בכל זאת מפתיע אותך לראות כיצד לפעמים הם נכנעים לעדויות ושרים את זו של "דרך המיטה, זו הדרך הטובה ביותר".
איפה ואיך לישון
זה אחד הדברים שאני מקנא בהם רוב ילדי. תראה שאני קצת נתון לאנשים שמסבכים את חיי בשינה, בעיקרון מה שאני צריך זה משהו רך איפה להפיל אותי, כרית ומעט רעש, לא יותר. אבל הם מפתיעים אותי כל יום.
שמתם לב למקומות בהם ילדיכם אי פעם ישנו? אני מונה את ילדיי: יושב ליד השולחן כשהוא משתמש בצלחת ככרית), תוך כדי משחק (נכנס לחדר ומוצא אותו ישן על הרצפה ועם הצעצועים עדיין ביד), על גבי הרבה דברים שונים שלמיטה של fakir אין מה לקנא.
אני יודע שלא כל הילדים זהים, אבל אני מצחיק לראות בית מלא במבוגרים שמתנהג כאילו הם סוללים מוזיאון כדי לא להרעיש ושהילד לא מתעורר, כאשר לפחות במקרה מסוים אני יודע שנוכל לעזוב את רורו בראש הרמקולים של קונצרט Heavy Metal. אם כי לא נורא לבדוק מדי פעם איך המוטוריקה העדינה שלנו עוברת.
כנות
חוכמה פופולרית אומרת זאת, ילדים ושיכורים אומרים תמיד את האמת. ולפחות, הילדים אומרים את זה בלי הכיסוי הקל ביותר ולצערנו, בנפח גבוה בהרבה מהרצוי.
"תראה לאבא ההוא שאין לו שיער בראש כמוך" (דבר טוב, לפחות אנחנו מאותו הצוות)
"נישקתי את הגברת ואמרת לי שאתה נותן לי סוכרייה על מקל. אני רוצה את הצ'וצ'ה שלי!" עסקה היא עסקה. (בפעם הבאה נצטרך להוסיף קצת סעיף)
הקדישו את אחר הצהריים להכנת מנה שלדעתכם יאהבו ויקבלו אתכם עם "שלא מריח כל כך טוב" (קשה מאוד חייו של שף ילדים)
אין ספק שרגעי האדמה שלך יבלעו אותך משלך.
דמיון
לא יכולתי לפספס את הרשימה הזו. ולמרות שהם עדיין קטנים מאוד ואין להם את ההתפתחות אליה יגיעו עם שמונה שנים ויותר למשל, אך עדיין ההסברים שלהם על העולם סביבם בדרך כלל מצחיקים ולא חסרים היגיון מסוים.
לאט לאט רואים איך זה הולך "אם אני לא רואה שהוא לא קיים" לפתח סיפורים מורכבים על מקורם של שודדי ים, הרי געש או מיקי מאוס והדבר הכי מצחיק הוא שהם מסוגלים לקשר הכל בלי להיות לא מפותלים.
וכל זה תוך מספר שנים בלבד. מדהים.
חשיבותם של דברים ופרטים קטנים
אני חייב להודות שמעולם לא הייתי אחד מאותם גברים שתמיד מחכים אפילו לפרט הקטן ביותר, שלי או היה, הישרדות זוגית. אבל הכל השתנה כשהבן שלי הגיע או ליתר דיוק, כשהזמן ההוא הגיע בין שנתיים לשלוש שנים בהן התחלנו בהתפרצויות זעם ובקריאות בלתי ניתנות לישיבה בלי שנחשבה בראש (או שזה נראה לנו תמיד ברגע הראשון). עוגיה עם פינה שבורה, סיפור בו דילגתם על משפט, שינו את דרככם ללכת לבית הספר, כל זה היה סיבה לפגוש ילד חסר נחמה שמסתכל עליכם כאילו עשיתם את הרוע הגדול ביותר בעולם. וזה לא משנה אם תנסו לדבר על חריגים, דרכים שמובילות לרומא או שעוגיה היא עדיין עוגיה, לא משנה כמה היא שבורה, לא שמתם לב לפרטים הקטנים האלה ויהיה לנו את זה.
