בשבוע שעבר קראתי בעיתון אידיאל דה גרנדה סיפור שהגיע לליבי. גיבור החדשות נקרא מיגל אנגל דלגאדו, רופא ילדים ומוזיקאי, שני מקצועות מאוד מרוחקים שהוא מצליח לשלב, ואפילו להשלים אחד עם השני.
אז החלטתי ליצור איתו קשר וללמוד יותר על חייו, מדוע בחר במומחיות רפואית המוערכת כל כך בקרב חבריו לעבודה ומה מביא את השפה האוניברסלית של המוסיקה למטופליו הקטנים.
זה מבטיח את זה "נפתח בערוץ" בראיון זה וזה בטח היה כך משום שהתרגשנו מדבריו, במיוחד כאשר הוא סיפר לנו על הכנסתו הארוכה מאפלסיה של עמוד השדרה בילדותו, או על שיעור חייו של אותו ילד שהופעל לאחרונה בגידול מוחי במהלך תרגוליו. .
מדוע רצית ללמוד רפואה ולהתמחות ברפואת ילדים?
בכנות, לעולם לא אהיה בטוח למה. אני הרופא הראשון במשפחתי וכילד רציתי להיות וטרינר.
אני חושב שהמחלה שלי, בילדותי, הייתה קשורה מאוד להחלטה להיות רופאה.
אני כן זוכר איך החלטתי לעשות ילדים. כשהייתי כבר במירוץ, אהבתי רפואה כללית, איתה היו לי שלוש אפשרויות: משפחה, מתמחה או רופאת ילדים.
רפואת המשפחה הפכה להיות מסוכנת מאוד, אז הסתובבתי פנימית בשיטות חולים שנה חמישית. עצוב לי מהסביבה בבית החולים של אנשים כרוניים, אנשים זקנים מאוד, מההומניזציה שמדי פעם ראיתי בצמחים ...
אצל תינוקות ועוד ילדים רופאים חסרים בהתייעצויות בנושא טיפול ראשוני בארצנו, וזה מדאיג מאודהאפשרות האחרונה שלי הייתה ילדים ורגלתי בהתמחות זו לאחר רפואה פנימית. הוא נגע בי באונקולוגיה בילדות. אני זוכר מושלם שהיה ילד בחדר המשחקים מצייר ליצנים, עם ראש חבוש לאחר שהתערב בגידול במוח.
הילד הניתוח סרטן העניק לי שיעור באנרגיה, חיוניות ותקווה, בזמנים קשים עבורי. שנה לפני חשבתי לעזוב את המירוץ ואחרי אותם תרגולים מצאתי חלק מהדרך שלי.כילד אתה אומר שבילית הרבה זמן בבתי חולים. איך חיית את זה?
כשהייתי בת שמונה אובחנתי כחולה באפלסיה בעמוד השדרה, מחלה נדירה ביותר שלא ידועה מעט. בנוסף, הרפואה הספרדית לא הייתה מפותחת כמו עכשיו וכיוון שהם לא יכלו לטפל בי בגרנדה, ביליתי תקופות ארוכות בבדאלונה, עם טיפולים כמעט ניסויים, תוך אימפרוביזציה 'על סף התער'.
אני זוכר את תקופת האשפוז בבית החולים שלי כקשה מאוד, מאוד מפחידה. אני לא יכול לשכוח את הכאב (לא היה טיפול בכאבי ילדות כמו עכשיו), אלא גם שהייתי מאוד תקווה.
אני זוכר שהייתי חזק מאוד ונלחם עם ציפורניים ושיניים נגד המחלה. אני זוכר את הורי שהיו לצידי העבירו לי את הכוח הזה.אני חושב שהרבה מכוחי הגיע משלו, מההנהגה ההיא כל כך קשה שלפעמים אנחנו לא מזהים. אני זוכר אותם כיד יציבה. יכולתי למות בתקווה איתם לצידי.
מה התגעגעת כשהיית המטופלת ברפואת ילדים? מה תרצה לשפר?
הרבה דברים. התגעגעתי לבית חולים מהנה יותר, עם יותר גישה לאולפן. מעולם לא חזרתי על קורס, כי הייתי עקשן ובמשך תקופות ארוכות למדתי רק עם ספרי. עשיתי את שיעורי הבית ואמי שלחה אותם לבית הספר.
הוא היה סטודנט טוב. הרגשתי שהחלק החזק שלי הוא המוח שלי ולא הגוף החולה שלי. התגעגעתי למיטה לאמא שלי (כמו שאני מספר בשיר שלי קוקיה), אוכל עשיר יותר, טלוויזיה בחינם (בתשלום ומאסר).
הכנסה מבחינתי הייתה חבלה. אני חושב שזה תמיד יהיה ככה לילדים, אבל אנחנו יכולים לנסות לשפר את זה. למרבה המזל, רוב הדברים שאני מציין היום השתפרו ותוקנו. יש לנו בריאות ציבורית מאוד מאוימת אך נהדרת.
מדוע לדעתך אין רופאי ילדים בטיפול ראשוני? מה אנחנו יכולים לעשות כדי לתקן מצב זה?
מיגל אננגל דלגאדו בסיבובו לרפואת ילדים בגרנדה אני חושב שזה רב-פונקציונלי. מצד אחד, רופאים מוקסמים מבית החולים ומהתרופה הנהוגה במקום. יש יותר זמן להקדיש לחולה, איתו רמת הטיפול יכולה להיות טובה יותר.
במרכז בריאות תוכלו לשים שישים חולים במשמרת של שבע שעות. זה מלחיץ ודמורליזציה לעיתים.
מצד שני, אני חושב שאנשים וחברה בכלל רואים את מומחה בית החולים כאליטה, ולכן אין זה נדיר שאנשים ירצו לעבוד בבתי חולים, אפילו בלי לעבור טיפול ראשוני.
בתינוקות ועוד אחד מכל ארבעה ילדים מצטרף לרופא משפחה, מדוע ילדים נעדרים בספרד?עם זאת, מבחינתי האליטה ברפואה היא עמדה כלשהי אם עובדים עם מקצוענות. לרוע המזל, בריאות היא פירמידה, בבסיס היא מאוימת, מכיוון שבסיס טוב משפר את התוצאה של רופאי בתי החולים, של מעקב. זה אפילו מונע ישירות את המחלה או מבצע אבחון מוקדם שמציל חיים.
בסיס טוב זה, בזהירות מתאימה, ימנע מילד לדרוך על בית חולים ככל הנראה במהלך ילדותו ובגיל ההתבגרותו.
אני לא מרשם בלבד ולא ריר ושלשול דמיינו. למדתי המון וניצלתי את האימונים המלאים. אני שואב מעט מאוד ואני הרופא העולמי שרציתי להיות.בנוסף, הקירבה והאנושיות המתפתחת בבית הספר היסודי הינה חסרת ערך. אני מרגיש את המטופלים שלי כמו משפחה ענקית. אני הולך לטאטא הביתה: אנשים בבית החולים לא יודעים זאת לפעמים, אך עבודת העילית היא בבית הספר היסודי.
הם משפיעים גם על משמרות ארוכות, במיוחד במקצוע שרוב אנשי המקצוע הם נשים. המצב מאוד בלתי אפשרי. יש לנו הרבה מה להתקדם בפיוס משפחתי ועבודה ובהחלט מעבר משעה 14:00 עד 21 בערב לא עוזר.
השיער הארוך והגיטרה שלך הם לא הדימוי שיש להורים מסוימים של רופא ילדים. האם היו לך בעיות בעניין זה? (כאמא אני אוהבת את זה)
מיגל אננגל דלגאדו, מוזיקאי ורופאי ילדים, רופאי ילדים ומוזיקאי ממש לא לפעמים אני רואה בפנים הפתעה של ההורים לראות אותי בפעם הראשונה, אבל לא יותר מזה.
מרכז בריאות בסופו של דבר הוא כמו חצר פנימית של בניין, ולכן בעוד כמה ימים אמהות מדברות זו עם זו והתמונה לא גוברת אלא איך אתה עובד.
למרבה המזל, החברה התקדמה ואינה מחייבת איש מקצוע כל כך לתדמית. גם ברפואה הציבורית אין תוויות או פרוטוקולים.
אם אב כלשהו היה רוצה לנטוש את השאילתה שלי בגלל הדימוי שלי, זה היה פוגע בי בילדים, שאינם אשמים בדעות הקדומות והטיפשות של מבוגרים, אבל איכשהו הייתי מעדיף שלא יהיה את האב הזה איתי. בני אדם בסופו של דבר בוחרים בהרמוניה, אם אנחנו נבונים.
אני מכיר שלפני כחמש שנים ניסיתי להסתיר את פן המוזיקאי. נפלתי בעצמי במלכודת המטופשת. חשבתי שזה יראה אותי פחות מקצועי או קפדני.
בסופו של דבר קיבלתי מכסה גדולה של חולים בעיירה שאני מעריצה, Cehegín (מורסיה), עם הרבה משפחות שעוקבות אחרי ברשתות, מגיעות להופעות שלי ושלחו לי קולות שבהם הילדים שרים את השירים שלי.כאיש מקצוע אני יודע שבעיר ההיא מכבדים אותי. עבדתי בקפדנות וביושר ולהיות אני, בלי להסתיר שום פנים ולפעמים להיות ליצן למדי (ברשתות החברתיות, כמובן).
אצל תינוקות ועוד 17 רופאי ילדים ומומחים לבריאות ילדים העוקבים ברשתות החברתיות כדי לקבל מידע טובואהבתך למוזיקה, ממתי? איך היית מתאר את השירים שלך? מה הם תורמים?
מוזיקה היא שפה אוניברסלית שרוב היצורים החיים אוהבים מולד. זו הרמוניה, מתמטיקה, נשמה. בשבילי זו הרוח.
לפני כשמונה שנים אחי הקטן הביא גיטרה לבית הוריי, התחלתי עם קלאסיקה ונכנסתי לעקיצות וגם התחלתי לנגן.
הייתי משוררת מילדותי אבל כמו שכהן היה אומר, היה חסר לי הלחן. זה היה מפגש מרתק.
מוזיקה באמת שינתה את חיי לחלוטין. איבדתי דברים ומעל לכל אנשים בעלי ערך רב אך מצאתי את עצמי.השירים שלי אקזיסטנציאליסטיים, מהורהרים, מעט נבלים. אני מדבר על חולי, על אהבה, על יצרים, מהקרחיות, של איך אנו מחפשים דרך, של כיצד התדרדרנו בהדרגה. זהו רפרטואר מגוון של כ 75 שירים.
בתינוקות ועוד מוזיקה קופצת בחיי ילדיכם: תשעה יתרונות של מוזיקה אצל תינוקות וילדיםאני לא יודע מה הם יכולים לתרום. בכל פעם שנושא מגיע למישהו אני רואה בזה אירוע קסום. אני עדיין מעכל את התחושה של להיות מוזיקאי ואם אני מסוגל אי פעם להשתמש בשפה האוניברסלית הזו ולהגיע למישהו בהופעות או בערוץ היוטיוב שלי אני מרגיש קסם אמיתי.
האמת היא רופא הילדים מיכלאנג'לו עולה למוזיקאי. המוזיקה היא רעועה, עם שוק חזק שמגלה את הכל, אבל זה נושא אחר.
אני בן 35 ויש לי תסמונת פיטר פן ניכרת. האם אחיה את הילדות שגנבה את המחלה שלי? בטח.מה אתה חושב שאתה עושה כשאתה מטפל בילדים והוריהם בטיפול ילדים שלך?
מיכאלאנג'לו בטיפול בילדים שלו עכשיו אני עובד במרכז הבריאות של סן קריסטובל דה לוס אנג'לס. אני במדריד למוזיקה, המקצוע השני שלי וחלק מאורח חיי.
למעשה טיפול בילד הוא טיפול בהוריו. אינך יכול להתייחס לאחד ולא לאחרים מכיוון שבדרך זו לא יהיה מעקב או הבנה. אתה חייב להיות רופא ילדים ו'מאמן '.אל תבינו אותי לא נכון, אבל לפעמים צריך להגן על הילד מפני חרדת ההורים הזו. ילד יכול להיות פרחח שמח בחיים שלו או יכול להיות ילד היפר-מתייעץ, חרד, רפואי, בעל השפעות שליליות ועם עשרות התייעצויות במרכז או בבית החולים לאותם נזלת, אותה אני נותן כדוגמה דייקנית.
ההבדל יכול להיות ביחסים עם ההורים, שמסבירים וסיבות. זה מרגיע ומורה. חוויתי דברים רעים מאוד מהכרח ואבן היסוד בעבודתי היא לכבד את הבריאות ולשמר אותה.
מה אתה רוצה להשיג בעתיד הקרוב?
בעתיד אני רוצה להמשיך באותו דרך, למזער טעויות, מכיוון שאני מבועת שמשהו בורח ממני.
נכון להיום בעשר שנות מקצוע זה לא קרה לי, אבל אנחנו אנושיים ולפעמים הרוויה של שאילתה גורמת לך להרגיש שברירית.
כרגע יש לי הרבה חזיתות פתוחות שהייתי רוצה לעבוד עליהן: אוכל, אורח חיים בישיבה, הפחתת ילדים וצעירים, denaturation עם מוביילים ...
פגשנו אותך בזכות הקונצרט שהענקת בבית החולים גרנדה. מדוע יוזמה זו? איך הילדים הגיבו? האם חשבת לחזור על החוויה?
הלכתי להגיד שלום, כמו בכל פעם שיש לי בוקר חופשי בגרנדה. היה ליצן משחק והצעתי את האפשרות לאחיות שמבצעות את הארגון של פעילויות מסוג זה. תוך פחות משבוע שיחקתי.
המוזיקה שלי אינה של ילדים, או כך לפחות חשבתי, סותרת את הרעיון שלי שהיא משתמשת בשפה אוניברסאלית. טעיתי.לפני ששיחקתי ב"קוצ'נטילוס "שלי בסגין ולפני כמה חודשים העברתי קונצרט צדקה לטובת AFACMUR (איגוד בני משפחה לילדים חולי סרטן באזור מורסיה).
למעשה הגישה הראשונה שלי לבית חולים הייתה לפני שבועות, אליהם יצרתי קשר כדי לשחק מספטמבר עבור חולים בוגרים במדריד.
אתה זוכר מה אמרתי לך על הסיבוב שלי ברפואה הפנימית? זהו קוץ ממוסמר. אולי לא יכולתי לשפר את מה שראיתי כמתמחה, אבל אני יכול להביא לך קצת מוזיקה. אז אני רוצה לשחק בבית חולים מעת לעת.
אני יודע שלספר את הסיפור שלי נותן כוח לילדים האלה ולמשפחותיהם. אני יודע את החשיבות של שבירת השגרה והשעמום, של לקיחת העולם לבית החולים ושבירת הבידוד.כתושב שיחקתי עם ילדים כפעילות משנית לפעילות הסיוע. עכשיו אני רוצה לחזור מדי פעם בכיף כפעילות ראשונית.
נרפאתי לפני מספר חודשים, באופן מסתורי ונס. יש יותר דברים מאשר תרופות. יכולתי לנסות לתאר את פניה של אם שלבתה יש את מה שהיה לי ואליו אתה אומר: תראה, תהיה חזק, נרפאתי, אבל אי אפשר להגדיר את זה. יכולתי לנסות לתאר את פניהם של אבות ואמהות שאתה אומר להם: תראו, הייתי סבלנית בבית החולים הזה, אחר כך רופאת ילדים והיום אני באה כמוזיקאית והרפאתי, אבל גם זה בלתי אפשרי.
אני רוצה להחזיר את הידע והמזל שאיכשהו נתן לי במתנה.אנו מקווים שאתם חוזרים על עצמם וכי ילדים רבים נוספים יוכלו ליהנות מקרבתכם ושירים שלכם בכדי להימנע ממשקל זה באותיות גדולות המכונות DISEASE.
תמונות | הוענק על ידי מיגל אנגל דלגדו,
