באותו אופן שכשילד בן 6 או 7 חודשים בוכה או מתלונן על משהו אנחנו מאשימים את זה בשיניים, כמו מגירת חייט, כשתינוק קטן בוכה לעיתים קרובות יש כאלה שבסופו של דבר שמים חלק מהאשמה על האם עם הטיפוסי: "זה שמה שאתה צריך לעשות זה להיות רגוע יותר ... אתה נלחץ וברור, אתה מעביר את העצבים שלך בחלב".
ונשים, שכבר חייבות להיות מורגלות בהן אשמה בכל מחלות האנושות, וברור שכל הדברים הרעים שקורים לתינוק שלהן, מנסות לקחת נשימה עמוקה, מתחילות לחשוב איך להירגע, לזכור ש"זה להיות אמא זה לא אידיליה כמו שחשבתי "והלא יעלה על הדעת והכרחי קורה, שהאם מתחילה לבכות בהרגשה לחוצה עוד יותר.
וזה כשאתה שואל את עצמך: האם זה יהיה נכון? האם אימהות יכולות להעביר עצבים ולחץ לילדיהם באמצעות חלב אם?
תמיד חשבתי שלא, שהעצבים מועברים אחד לתינוק על ידי העובדה הפשוטה של להיות עצבני. לא משנה מה האם, האב או הסבתא. אם אתה עצבני, אם בכיך כבר גורם לך להיות נואש, אם אתה לא מתייחס אליו באהבה, הילד לא יירגעבגלל שאתה לוקח אותו במתח, אתה לוקח אותו חזק יותר והולך אותו בהליכה פחות רגועה ונראה שילדים מריחים את זה ואומרים "אני לא רוצה שיטפלו בזה ככה".
עם זאת, תמיד שמעתי שאוקסיטוצין הוא הורמון האהבה ושהנקה היא נהדרת מכיוון שאתה גורם להפרשת האוקסיטוצין של האם, מה שגורם לה "להתאהב" עוד יותר בך ובגלל על ידי הפרשת אוקסיטוצין מחלב, אתה "מתאהב" עוד יותר באמא שלך.
אוקסיטוצין הוא הורמון האהבה, וקורטיזול, שאנו יכולים לומר שהוא הפוך ממנו, הוא הורמון הלחץ והחרדה.
אם אוקסיטוצין עובר לחלב, מדוע קורטיזול גם לא יכול לעבור? אז אחרי ששאלתי את עצמי את השאלה הזו התחלתי לחפש מחקרים, למקרה שמישהו חשב על זה ולמד זאת וכן, מצאתי אותם.
מה אומרות הראיות המדעיות
במחקר שנערך בשנת 2007 עם 253 אמהות ותינוקות שלהן חודשיים, נותחה רמת הקורטיזול בפלזמה, שהיא כמעט שווה לזו של חלב (ככל שיותר קורטיזול בדם, כך היה יותר קורטיזול בחלב) התנהגותם של תינוקות, לעומת תינוקות ששתו חלב מלאכותי.
החוקרים ציינו שכאשר לאמהות היו רמות גבוהות יותר של קורטיזול בפלזמה לתינוקות היו התנהגויות מפחידות יותרשהיו ערניים יותר. זה לא קרה כאשר תינוקות (גם עם אמהות עם קורטיזול בפלזמה גבוהה) שתו חלב מלאכותי.
בעזרת נתונים אלה הגיעו למסקנה כי דרך החיים או הרגשת חייהם של אמהות יכולה לשמש גם דוגמא או מדריך לעיצוב התפתחות המזג של תינוקות, דרך חלב אם.
מחקר נוסף משנת 2013 ניסה למצוא את ההשפעה של עלייה ברמות הקורטיזול בחלב אם אצל 52 אמהות אצל תינוקות בנות 3 חודשים.
הם ראו את זה היה קשר בין רמות קורטיזול לשליליות במזגו של התינוק (משהו כזה עם יותר קורטיזול, תינוקות היו יותר מטורפים), אך ככל הנראה זה קרה רק אצל בנות, ולא אצל בנים (למרות שהם מעירים כי הנתונים האלה צריכים לנסות לשכפל אותם במחקרים חדשים). הם לא מצאו קשר ביחס לבדיקה אם ילדים נוטים להיות תובעניים יותר עם יותר קורטיזול, וגם לא היו הבדלים ביכולת הייעוץ.
אז האם העצבים עוברים בחלב לתינוקות?
ובכן, ראו את הראיות כן, במובן מסוים כן, ובחלקן יש היגיון מסוים. עכשיו העצבים או הלחץ של האישה לא מכניסים אותה לסכנה, אך לפני מספר שנים, או תלוי איפה אתה גר, לחץ או פחד יכולים להועיל מאוד לשרוד ולברוח מסכנה או להיות בכוננות (במצב של סכסוך, מלחמה וכו ').
אם כל זה עובר בחלב, התינוק יכול לגרום לתינוק ההוא, אז ילד, להיות מסוגל להיות יותר ערני ולמצוא דרך לשרוד.
אך כמובן שבסביבתנו ובזמננו אין צורך להיות ערניים כל היום, כך מעניין שהאם רגועה כך שגם התינוק רגוע.
ברור שבאותה אופן שלא רק חלב מייצר את אופיו של תינוק לתמיד, מכיוון שהוא הגנטיקה שלו ובעיקר הסביבה הישירה שלו, וגם זה לא רק חלב שמייצר את הדמות לרע. במילים אחרות, עצבים או לחץ אינם הולכים להביא את התינוק רק לחלב שהוא יונק, אלא גם לסביבה בה הוא חי על בסיס יומי. אז זו לא תוכנית עכשיו ללכת להגיד לאם שזו אשמתה שבנה בוכה הרבה כי הוא מעביר את העצבים בחלב.
ומה לעשות?
ובכן, כמו שאמרנו לפני מספר ימים כשמדברים על אמהות עם תזונה, לוודא שלאם יש חלב מושלם ובתנאים צריך לאכלת את האם, וזה אומר שהסביבה שלה תומכת בה. ובכן, במקרה זה אותו דבר, עלינו לעזור לאמהות כך שאם הן עצבניות, הן יוכלו להשתפר בזה, כך שתחיה יולדות בצורה בריאה יותר, כך שלא ישפיעו על התינוק שלהן באופן חיצוני או בצורה פנימי, דרך חלב.
בשביל זה הם זקוקים לתמיכה, כתף לבכות עליה, במידת הצורך, ולהיות זמינים לכל מה שהם צריכים. וברור, אם לומר פחות את ה"שקט ", להגיד שזה לא ישנה את הדבר.
