לעיתים קרובות אנו אומרים לכם שתרגיל מומלץ ביותר כאשר מגדלים ומחנכים ילדים מנסה להבין אותם. היינו אמפתיים ושמו את עצמנו במקומם לדעת מה הם חיים, וכך התקרבו קצת יותר לסובלים או לטרדות שלהם וכך נדעו את הסיבה להתנהגותם.
אם כבר מדברים על תינוקות, ישנם הורים רבים שלא לגמרי מבינים איך יכול להיות שכשאתה משאיר את התינוק לבד בעריסה או בבסינת הוא מתחיל לבכות, או שהוא ישן חמש או עשר דקות ומתעורר שוב, כשנראה היה שהוא הועבר במשך שעות, או מדוע אם הוא נשאר רק לרגע, הוא גם בוכה, אם הוא בטוח בין ארבעת קירות חדרו.
ובכן, התשובה די פשוטה, אך מעטים מההורים יודעים או מפנימים אותה: אם התינוק שלך לא רואה אותך, הוא לא מריח ולא מרגיש אותך, לא יודע שאתה קיים.
הבסינת שליד המיטה
אומרים תמיד שהבעיה היא כשהוא לא רואה אותך, וזה נכון, אבל יש משהו אחר. כלומר, אם הוא לא רואה אותך, אם הוא מאבד אותך מתחום הראייה שלו, אם אתה נעלם, בשבילו אתה כבר לא קיים. ובעוד שאתה מוסח עם צעצוע, צבע או סיר זז, תשכח לחשוב שאתה לא קיים, אבל מכיוון שלדברים האלה יש כיף מוגבל, אז הוא יבין שהוא לבד ויבכה.
יש אמהות שתוהות כיצד יתכן שלהיותו לידו במיטה, בלי לגעת בו, ישן חצי טוב ולהכניס אותו לבאסטינה, לדבוק במיטה, תיאורטית לא הרבה יותר רחוק, ישן אנושות.
כאמור, יתכן ושם, ליד המיטה, עם מינימום האור של המנורות ששמנו בלילה כדי לראות אותם הם יכולים לפקוח את עיניהם לרגע, לראות שאנחנו לצידם וממשיכים לישון כל כך ברוגע. אבל כמעט ובחרתי יותר בעניין של ריח, רעש והכרה בנוכחות.
בבסטינת, למרות שהיא פתוחה, בלתי אפשרי לראות אותך. בבאסינט, בגלל שיש לנו ארבעה קירות והיותם שקועים בנשימות שלנו מגיעים בפחות כוח, ואולי שמע אותנו רחוק. בבסטינת, על ידי שיש לנו ארבעה קירות, אנו יכולים להיות לצידו, אפילו לנגן את הבסינת, אבל בשבילו נהיה רחוקים.
עם זאת, במיטה אתה יכול לראות אותנו, אתה יכול להריח אותנו ללא בעיה, אתה יכול לשמוע אותנו הרבה יותר קרוב ותוכל להבחין בנוכחותנו הקרובה. ואם הם לא ישימו לב לזה, הם יכולים להזיז זרוע אחת או רגל אחת כדי להשיג מגע. וזה אולי נראה כמו שקר, אבל הרגל הקטנה הזו על גופנו, היד הקטנה הזו שנוגעת לעור שלנו, מספיקה בכדי לגרום לך להרגיש מלווה.
הקירות המגנים עליהם
משהו דומה קורה כשזה בשעות היום ואנחנו מכניסים את הילד לעריסה, בחדר כושר או בפארק ויוצאים מהחדר לכל דבר (אנחנו כבר יודעים שלפעמים צריך להכין אוכל, לענות לטלפון, להתקלח ודברים כמו זה). תוך דקות, או שניות, הילד התחל להתלונן על להיות לבד. אתה חושב שהוא מתלונן על משהו אחר, שהוא קפץ, שהוא יהיה רעב או מה שלא יהיה, אבל לא, זה לתפוס את זה ולהפסיק לבכות, שחרר אותו ועשה את זה שוב, קח אותו ונרגע שוב.
אתה חושב שזה מופרך, אין סכנה, שאתה בבית, מוגן בגג, קירות ומוגן על ידי אמא, אבא או שניהם, שאין בעלי חיים שיכולים לתקוף אותך, או גשם שיכול להרטיב אותך, או קר שעורך העדין קופא, או רצפה מלאה באבנים וחורים שבהם אתה יכול להרגיש לא בנוח. אין שום דבר מזה ובכל זאת הוא לא מקבל את היותו שם.
למה? ובכן כי אנחנו יודעים את זה, אבא ואמא, אבל הם לא יודעים. הם לא יודעים כלום על גגות, קירות, גשמים או אבנים. למעשה הם אפילו לא יודעים כלום על בעלי חיים וסכנות. הם פשוט חשים שלהיות לבד זה לא בסדר וזו הסיבה שהם מבקשים קשר וטיפול. הם יודעים רק שאם הם לא רואים אותך, אם הם לא מריחים אותך, אם הם לא שומעים אותך ואם הם לא מרגישים אותך, אתה לא קיים, והם רוצים שתקיים. הם צריכים שתקיים.
