אנחנו כל כך רגילים לחשוב שהילד עם הגזעים הוא הילד הבריא, כל כך מורגל בזה שמי שאוכל בלי להתלונן הוא הילד שאוכל טוב, שכשאנחנו פוגשים ילד שאוכל הורים קטנים (חלקם) והסביבה היא זה מודאג, מכיוון שהילד אוכל מעט, הוא אוכל לא טוב, ויש לעשות משהו כדי לאכול טוב.
מכיוון שרוב הילדים אוכלים את מה שהם צריכים, ולא יותר מאנשי מקצוע רבים בתחום הבריאות (והרבה אנשים, שגם יודעים זאת), אנו אומרים ש תירגע, תאכל, שזה נורמלי שלא אוכלים הרבה, שהתחלת עם האכלה משלימה לאחרונה (אם מדברים על תינוקות) ושאף בעל חיים לא מת אם יש לו אוכל מקדימה. ובכן, לא תמות, אבל יש זמנים שיכולים להיות מסוכנים להישאר איתו והוא יאכל ויש זמנים שאתה צריך לדאוג, ואני אומר את זה מהניסיון שלי.
ובחצי שנה הם מתחילים לאכול
הייתי מאלה שאמרו את זה: "תירגע, תאכל", "אל תרעב, אל תדאג", ואמרתי את זה כי האמנתי, ומכיוון שזה נכון, ילדים, במוקדם או במאוחר, בסופו של דבר אוכלים. הבעיה היא שכמה ילדים, מסיבה כלשהי אני עדיין לא מבין, לוקח יותר זמן לאכול מאחרים, וחלקם לוקח הרבה יותר זמן.
בגיל חצי שנה, לאחר חצי שנה של הנקה בלעדית, או שלא מצליחים כי, שישה חודשים של הנקה בלעדית, ילדים מתחילים לאכול את מה שאנחנו מתחילים להציע להם. חלקם מתחילים באוכל כתוש, אחרים נועזים יותר לזרוק את עצמם לעבר התינוק לגמילה ואחרים אוכלים את מה שכולם מכניסים לפיהם, כלומר הישן.
העובדה להתחיל בגיל חצי שנה נובעת מכך שבמשך גיל זה הילדים מתחילים להיות מוכנים לאכול (הם נשארים יושבים, מתאמים את המחווה של לקיחת דברים ומכניסים אותם לפה והם מאוד סקרנים לעשות זאת), ובחלקם בגלל בערך בגיל הזה יש ילדים שמתחילים להזדקק לדברים אחרים מלבד חלב, ואני מדבר במיוחד על תינוקות שחבלם נחתך בטרם עת בלידתו, כלומר מיד לאחר הלידה. דיברנו על זה כמה פעמים, חתך הכבל צריך לקחת בערך 2-3 דקות כך שבמשך הזמן הזה הוא ממשיך לפעום ויש מעבר של יותר דם מהשלייה לתינוק, וכך מגדילים את מאגרי הברזל.
ילדים שלא אוכלים לא את האחד ולא את השני
כשארן מלאו לו חצי שנה (ארן הוא הילד האמצעי שלי, שנולד בטרם עת בהיריון של 34 שבועות), או קצת יותר, התחלנו לשים לפניו אוכל כדי שיוכל לקחת אותו ולאכול אותו. משהו אכל, אבל די מעט באופן כללי. עברו ימים ושבועות, היי, הייתי סקרן, כי הוא לקח את זה והכניס אותו לפה אבל, או נחנק, או מצץ קצת ואז ירק אותו. החלטנו לנסות את השיטה המסורתית (או לפחות את זו המשמשת מאז שהבלנדר קיים), על בסיס כתוש. בוא נראה אם זה לפחות בלע משהו. שום דבר, לא מרוסק, לא עם מרכיב זה או אחר, לא בחלקים, גם לא כאן, וגם לא p'allá.
הייתה לו את התיאוריה שלו, שמעולם לא אמרה לו שלא, והמבט, בזמן שניסינו חזרנו על המנטרה "תאכל, יירגע, זה יהיה מוקדם וזה עולה קצת יותר ... אף יונק לא רעב, ... ". וכך חלפו השבועות והחודשים. כמה ימים הוא אכל מעט, לאחרים כמעט לא, אז נראה שהוא כבר אכל, אבל חלפו כמה ימים והוא הפסיק לעשות את זה שוב, היי היי, ראינו אותו פעיל, שמח, שמח. ילד צוחק, בסדר, שהגיע שנה וחצי ועדיין לא סתם הרפה, אלא אחרת ילד רגיל ורגיל בעינינו.
בבית הנפח ...
כן, שאני אחות ילדים ושאני הייתי צריכה לראות את זה, אבל תראי, שמעתי כל כך הרבה ממה שכבר אוכל לאכול, כל כך סניטאית ראיתי את זה, וזה נראה כל כך נורמלי שקצת הייתי איטי בהתפתחות פסיכומוטורית, אחרי שהייתי מוקדמת שנתתי לו זמן רב כמו שנה וחצי, בדיוק מכיוון שכאמור, הוא אכל קצת יותר ויותר. עם זאת, עד אז, ראיתי שלא הלכתי התחיל לדאוג אותי, והראיה שאכלתי משהו, אבל שמשהו עדיין מעט מאוד, גרם לי להחליט שעד כה, רציתי לעשות ניתוח כדי לראות איך זה היה מברזל.
אנמיה לא, להלן
ומה שפחדתי יותר מכל קרה, שארן הייתה לי אנמיה שהיה כדאי, משנית לגירעון הצריכה של אוכלים עשירים בברזל. כלומר, אם לא מכניסים ברזל לגוף, אין לכם מספיק ברזל, וזה נקרא אנמיה. אם אנחנו לא אוכלים את זה, נוסיף שהוא מוקדם (יש סיכון גבוה יותר לאנמיה) וכי החוט נחתך ברגע שיצא, כמובן שהיה צורך לשחרר מספרים מעטים.
ורופאת הילדים?
רופא הילדים בביקורות מעולם לא אמר לנו דבר, כיוון שלא דאגנו מעולם לא אמרנו לו. אם היינו אומרים בימיו "היי, הוא אוכל מעט מאוד, אבל מעט מאוד", הוא יכול היה לומר לנו ש"הוא יאכל, בשלווה ", כמו שרבים אומרים (ואמרתי), או שהוא יכול היה לחפש פיתרון, או לברר יותר, אבל אני אומר, כפי שראינו משהו נורמלי כי מעולם לא עשינו שום דבר בקשר לזה, עד שלבסוף דאגנו, כמו שאומר, כשנה וחצי.
אז כשראה את הניתוח, הוא רשם לנו תוסף ברזל מה שגרם לו בקרוב להתחיל ללכת ולשפר את יכולותיו, ואפילו לאכול קצת יותר (כך לפחות נראה לנו).
בואו נראה, האם אתם אוכלים או לא אוכלים?
מאז אני כבר לא סומך. הרבה חברים לכיתה עדיין משאירים מקום לילדים, כי הם יאכלו, בואו ניתן להם זמן, אבל אני כבר לא סומכת עליהם. בתשעה חודשים הורים באים עם התינוקות שלהם לבדיקה ואז אני שואל אותם מה הם אוכלים וכמה. רובם אוכלים יחסית טוב, כלומר חלקם אוכלים הרבה ואחרים אוכלים מעט אך הם בולעים את מה שהם מכניסים לפיהם, בהיותם יותר ויותר.
רק תינוקות מעטים מגיעים בגיל הזה מבלי לנסות לנשוך כמעט, וכאן אני כבר מתערב במתן עצות להציע להם אוכל בדרך אחרת (אמהות רבות מתרגלות לרסק והילד לא רוצה לראות את זה, או להפך) ואני קורא לך, אם הדבר לא ישתפר תוך מספר שבועות, בקש זמן עם רופא הילדים כדי להגיב.
הדבר ההגיוני, למקרה שתגיע לגבהים האלה בלי לנסות סתם ביס (אני מדבר תרתי משמע) הוא לעשות בדיקות דם ולראות איך הכל, ובמיוחד ברזל. אני יודע שזה לא הפיתרון הטוב ביותר, כי האידיאל הוא שהילד פשוט אוכל, אבל בינתיים זה תיקון: רופא הילדים רושם ברזל, הילד משאיר את האנמיה מאחור ומחכה שיאכל.
אני אומר, זה לא שגרתי, נתקלתי במעט מאוד תינוקות שבאמת דוחים כמעט כל מזון, אבל כשיש עלינו להסתכל עליהם בזהירות רבה יותר. זה נכון, הם יאכלו, ולא, הם לא ימותו (לא בזמן שיש להם את השד, למשל, או חלב מלאכותי), אבל בריאותו של תינוק לא צריכה לעבור "לא למות", אלא כדי לגדול ולהתפתח בדרך רגילה.
